לאחסן בפינה יחס עם המילים, הדמעות, החיוכים והתמונות.
ולהתקדם הלאה, זה נראה על הגבול של הבלתי אפשרי כאשר העיר קטנה, כולם מכירים את כולם, וכל פינה מוכרת.
סה לה וי- אף אחד לא אמר שהחיים הם פיקניק.
אני לא רוצה להתבגר, אני רוצה להיות פיטר פן. להישאר ילדה לנצח. העתיד מצמרר אותי- ואם אני אפשל? ואם אני לא אתקבל? ואם אני אאכזב ואתאכזב? אני יכולה להמשיך עוד ועוד עם "האם והאם", אני סתם פחדנית.
אני ידעתי שהשחרור מהצבא הוא מפחיד, אבל לא ידעתי עד כמה, בבית הספר הייתי במסגרת, בצבא הייתי במסגרת- ברגע שאתה יוצא לאזרחות אתה הבוס של עצמך, אתה קובע- לא המורים ולא המפקדים. ברדע השחרור אתה נמצא באופוריה ומרגיש כאילו העולם לרגלייך, אתה מרגיש כאילו מחר אתה יכול לטוס לתאילנד ולהישאר שם עד שימאס. זה מה שהרגשתי בהתחלה, ומהר מאוד התחלתי לחשוש מהקבלה ללימודים, מהפסיכומטרי ( שהיה כאב ראש אחד גדול בפני עצמו). אבל כמו שאומרים מסע גדול מתחיל מצעד קטן...אז צעד צעד מתחילים לחיות, הצעדים הבאים הם לימודים, ועזיבת הקן.
אבל אני אתסדר, תמיד הסתדרתי, אני סומכת על עצמי.
כל התחלה היא מפחידה, פחדתי כשהגעתי לארץ, פחדתי כשהתחלתי ללמוד בלי לדעת את השפה, פחדתי כשהתגייסתי, פחדתי כשעברתי גיור( אם תרצו אוכל לפרט על זה בפוסט הבא) ופחדתי כשעשיתי פסיכומטרי. אבל זהו פחד ליגיטימי, לא היסטרי, זה פחד שעוזר לי להתאפס על עצמי.
החיים מלאים בהתחלות חדשות, המון אנשים שפגשתי לאורך הדרך, המון חברויות נרקמו, אהבות חדשות וישנות, קשיים חדשים ופחדים ישנים, בסך בכל חוויות ששווה לספר עלייהם. כאשר אני חושבת על כל מה שעוד יש לי לעבור, לפגוש חברים חדשים, לראות מקומות חדשים ולחוות חוויות חדשות, אני מפחדת פחות...ויותר מצפה למה שהחיים תיכננו לי.
כינוי:
MissJ
בבלוג זה
בכל הבלוגים
