לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חווית שירות


חיפשתי עבודה זמנית קלה שתיתן לי מלא כסף ומלא דברים בחינם. עד כאן זה לא שונה מהמובטל הממוצע בשוק העבודה. בפועל אני מסתובבת ביום העבודה בכ-8 חנויות שפזורות ברחבי הארץ. הנה מה שקורה כשבחורה ששונאת קניות הופכת ללקוחה סמויה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2013

יום שני


השמש עולה בשמיים, המים רותחים, החלב נמזג לכוס, אני נכנסת לאוטו, מפעילה וייז, נוסעת ליעד הבא.

תחנה ראשונה: חנות כלבו בנס ציונה. שעת ההגעה: 10 בבוקר. בחנות כמעט ואין אנשים, ואני נכנסת באין מפריע. המוזיקה נעימה לאוזן והמוכרות עסוקות בפיטפוטים האחת עם השנייה. מדי פעם נכנסת לקוחה חולפת, רובן מציצות במחירים ויוצאות. אני מתחילה ממחלקת הגברים. חצי סיבוב והמוכרת עומדת מאחורי. היא מציעה עזרה ואני מחייכת ומפרטת את מה שאני רוצה. היא מספרת על מבצע שיש, אני מתפתה ובוחרת 2 פריטים. אני עוברת הלאה למחלקה הבאה, הפעם בחיפוש אחר בושם. המוכרת עסוקה בדיבור עם חברתה ופונה אלי רק לאחר שביקשתי עזרה. היא מפרטת את מחירי המוצרים השונים, ומתיזה עלי בושם גברים אחד. נהדר, כי בדיוק התגעגעתי לריח של גבר. אני בוחרת את אחד הבשמים וממשיכה הלאה הפעם בחיפוש אחר זוג עגילים. המוכרת לא נראית נלהבת להגיע למחלקה. אני מנסה להיות נחמדה ולדובב אותה מעט, אך היא מתעלמת. אני מוצאת זוג, הולכת למראה, חוזרת, וכל אותו הזמן היא עומדת לה כאילו הייתה סטנד מוצרים משל עצמה. אני מנסה להמשיך והולכת לאיזור הארנקים. המוכרת מלווה אותי אך עדיין מתפקדת יותר כגוף דומם מאשר כמישהי שאמורה להגדיל מכירה. אני מתעניינת, שואלת על ארנקים, אבל היא בשלה. הבנתי שמפה הישועה לא תגיע ופניתי לקופה. גם כאן הקופאית לא נראתה נלהבת לקבל את פני, בכל זאת נראה כאילו הפרתי את שלוות הבטלה שעוטפת את החנות בשעות מוקדמות אלו. אני מגישה את המוצרים ומבקשת לארוז. הקופאית מעבירה את כרטיס האשראי שלי (גם כאן לא מבקשים ת.ז מסתבר), ואורזת את המוצרים תוך שהיא מסתבכת איתם וכמעט שוברת חלק מהם. אני נסה על נפשי מהחנות וניגשת למלאכת מילוי שאלון הביקורת על החנות.

מסקנות מחנות ראשונה- גם בעשר בבוקר העולם עדיין ישן.

תחנה שנייה: חנות כלבו ברחובות. אני מגיעה למקום ומתרשמת מחלון הראווה. הבובות מסודרות בצורה מוקפדת, ובובה אחת לבושה בשמלה עומדת ממול מאוורר ענק כמו מרלין מונרו. כל הסצנה הבידורית הזאת מאוד מושכת את העין. אני נכנסת ומבינה כמה גדולה החנות- מקצה אחד לא רואים את הקצה השני. אני נזכרת בקניות שעשיתי עם חברה טובה שחיפשה בגד ים שלם, וניגשת למדוד לי אחד. גם כאן המוכרות עסוקות בדיבורים ביניהן ובמשך מספר דקות אני משוטטת לבדי במחלקה. כשאחת מהן קולטת אותי היא ניגשת לאט ושואלת מה אני מחפשת. אני מפרטת, היא מוצאת 2 פריטים שהתאימו מבחינת צבע, ואני ניגשת למדוד. תאי המדידה מטונפים, מלאים במדבקות מחיר ובקולבים זרוקים, ואני שמחה שאני פה בביקור חד פעמי. מצאתי בגד ים שיושב עלי טוב, כ"כ טוב שלרגע שקלתי לקנות אותו לעצמי, אך אז נזכרתי במשימה, התלבשתי ויצאתי מתא המדידה. המוכרת החמיאה לי (מזל שבאת, הוא האחרון שנשאר), ואני מיהרתי למחלקה הבאה. הגעתי למחלקת השמלות וחיפשתי שמלה קלילה לקיץ, כשהתקציב עומד על מאה שקלים. גם כאן אין מוכרת, ואחרי שעוברות להן חמש דקות שנמשכות כמו נצח אני ניגשת וקוראת לאחת. בהתחלה היא לא נלהבת לעזור, אך היא יודעת בדיוק איפה כל פריט נמצא ומכוונת אותי למקום המתאים. לא עוברת דקה ואני בתא, מודדת. השמלה לא מחמיאה כלל, ואני יוצאת מהתא ומבקשת שמלה אחרת. המוכרת הולכת וחוזרת עם שתי אופציות. אני נכנסת למדוד ותוך כדי היא חוזרת עם עוד שתי אופציות, ואז עם עוד אחת. ספק קטן עולה בראשי, ואני תוהה מדוע היא כ"כ נחמדה עכשיו. האם התעוררה? אולי הבינה שאני לקוחה סמויה? 

אני משאירה את המחשבות בצד וניגשת למחלקה האחרונה. ניחשתם נכון, גם כאן העובדות עסוקות בדיבורים, אך הפעם עם לקוחות ולא עם עצמן. אחת מהן מתפנה תוך כמה דקות וישר ניגשת לעזור. היא מבררת צרכים, ואפילו מציעה לי צבעים שלא חשבתי עליהם. גם כאן יש מבצע, ואני בוחרת פריט וניגשת איתו לקופה.
לפני בתור זוג אחד, אך נראה שההמתנה נמשכת נצח. בפועל היא נמשכה כ-6 דקות. בקופה עומדות שתי קופאיות, כל אחת בעמדה משלה. הקופאית החדשה יותר הייתה צריכה עזרה, והקופאית שלי ניסתה לחייג למנהל המשמרת. היא מעבירה את המוצרים, מעבירה את האשראי (כבר דיברנו על הברון?), מכניסה לשקית ושולחת אותי לדרכי, והכל תוך כדי שיחת טלפון. מולטי-טאסקינג זה בהחלט דבר שימושי, אך לא כשאת אמורה ליצור אינטראקציה בסיסית עם הלקוח.
מסקנות מחנות שנייה- כולנו צריכים לנסות, לפחות ליום אחד, להרים את העיניים מהמסך ולהסתכל על האדם שממול. 

 

תחנה שלישית: קיוסק. חם בחוץ ובאוטו אין מזגן , ואני מחפשת דרך קטנה וזולה להתקרר. אני מוצאת קיוסק נסתר שמוכר ברד ומזמינה את האופציה הכי גדולה שלהם. אני מחייכת ומגישה את המטבעות במחיר המדוייק, והמוכר גומל לי במסטיק.

מסקנות מתחנה שלישית- החיוך נמצא בפרטים הקטנים.

 

תחנה רביעית: דואר. בכל סוף חודש כל הלקוחות הסמויים אוספים את כל המוצרים שרכשו, ממלאים ארגזים ושולחים אותם בדואר לחברה הראשית. אני מקדישה רגע לפרטים שלקח לי כ"כ הרבה זמן לאסוף. שעה שלמה שהקדשתי לזוג נעליים, בגד הים שהחמיא לי, הבושם. אם חשבתי לרגע שיהיה קשה לעשות קניות, אז להיפרד מהקניות קשה הרבה יותר. ואולי זה עניין של איקסים.
מסקנות מתחנה רביעית- לפעמים כל הדברים הטובים נמצאים בחבילות הגדולות. 

 

תחנה חמישית: סוכנות רכב. הפעם אני אמורה לרכוש רכב. הכנתי מראש סיפור כיסוי ובחרתי שני דגמים של רכבים שביניהם אני מתלבטת. אולם התצוגה נמצא בלב איזור תעשייה של עיר שוקקת, אך הוא קטן ונסתר מן העין. אני נכנסת ורואה את המוכר עסוק עם לקוח. בלי להתבלבל הוא עוזב את הלקוח וניגש אלי, לוחץ את ידי, מציע לי לשתות תוך שהוא מפנה אותי לפינת הקפה, וחוזר ללקוח. אני מחליטה להתיישב ולחכות לו. לא עוברות שתי דקות והוא חוזר, הפעם מציע לי להיכנס לרכבים ולבדוק אותם, תוך שהוא שואל מדוע לא לקחתי לשתות. הוא מלווה אותי לרכב וחוזר ללקוחות. אני מתיישבת בכיסא הנהג ומרגישה בעולם אחר. הרכב שלי יוצר כשהייתי בת 7 ועד שהוא הגיע אלי הוא הספיק לעבור 6 ידיים, ובינו לבין הרכב הזה אין בכלל מה להשוות. המוכר נפרד מהלקוחות לשלום ומגיע אלי. הוא שואל שאלות, מברר צרכים וממליץ על דגם אחד מהשניים שבחרתי. הוא עושה רושם של מוכר ממולח, ועל כל התנגדות שאני מעלה הוא מוצא יתרון נוסף ברכב. אני עוזבת את החנות לא לפני שקיבלתי הנחה של עשרת אלפים שקלים, עם הנחייה להזדרז כי ההצעה תקפה ליומיים.
מסקנות מחנות שלישית- אם רוצים לקנות רכב חשוב לקפוץ ולבדוק גם כמה סוכנויות. 

 

השמש מתחילה לזוז לכיוון מערב, ההייטקיסטים מסיימים לעבוד, ואני חוזרת לרכב ונוסעת הביתה תוך שאני לומדת ליהנות ממנו מחדש. 
בינינו, מי צריך מזגן?! 

 

 

נכתב על ידי , 29/7/2013 22:52  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום ראשון


 

לילה לפני: לא נרדמת. אולי מההתרגשות, אולי כי ישנתי צהריים. כך או כך, נרדמתי בארבע וחצי בבוקר כשבשעה שבע וחצי הייתי אמורה לקום.

בוקר: קמתי בתשע. מקלחת, טיול לכלבים ויציאה מהבית.
תחנה ראשונה: חנות נעליים בחולון. 10 דקות לקח לי למצוא את החנות ועוד פרק זמן דומה לחפש חניה. הפעלתי את המצלמה הנסתרת ונכנסתי לחנות. החנות גדולה ומוארת, ללא חלונות ראווה. מוזיקה ברקע שמזכירה יותר מועדון מחנות, שלושה מוכרים שמסדרים נעליים ואף לא לקוח אחד.
חוץ ממני, סוכנת חשאית שכמוני.
ניגשה אלי הקופאית והציעה לעזור. מעט רתיעה הופיעה בזווית עיניה כשאמרתי שאני מחפשת נעליים במחיר שלא יעלה על 450 שקלים. היא מוצאת נעליים במחיר מתאים, אך הצבעים ממש לא נאים בעיני. היא מציאה לי עוד אלטרנטיבות, אני בוחרת אחת והיא מסתלקת בזריזות למחסן וחוזרת עם הזוג המבוקש. שאר העובדים בשלהם, מסדרים מדפים ומתעלמים מהעובדה שכל הסחורה נמצאת על כורסאות המדידה ואין איפה לשבת.
הקופאית מחמיאה לי על הנעליים, הרי ברור שבחרתי טוב. אני מבקשת למדוד מידה גדולה יותר והיא מסבירה שאלו בול בשבילי. בסופו של דבר היא ניגשת שוב למחסן וחוזרת עם מידה קטנה יותר, שכמובן קטנה מדי. לבסוף ניגשנו לקופה, היא לצד אחד ואני לאחר. הצגתי אשראי, אך שום תעודה לא נדרשה. חבל, יכולתי לעשות יום קניות על חשבון איזה ברון. היא עונה לטלפון וממלמלת לי בלחש "כמה תשלומים?". אחד עניתי, ופיניתי את עצמי מהחנות בלי שאף אחד נפרד ממני לשלום.
מסקנות מחנות ראשונה- יש מוכרים עם שני פרצופים, אחד לשלב ההתעניינות ואחד לשלב שלאחר התשלום.

 

תחנה שנייה: חנות נעליים בראשון. הוייז מפנה לכתובת ואני חונה. בפועל, אחרי 10 דקות הליכה, הבנתי שהחנות נמצאת בצידו השני של הרחוב. החום מתחיל לעלות, השעה שעת צהריים, ואני חוזרת 10 דקות ברגל בשביל לזוז עם האוטו למתחם בו הייתה החנות.
אומרת "אקשן" בלב, מדליקה את המצלמה ומתחילה. מבט בחלון הראווה- שיט, ראו אותי. מתרחקת, מפסיקה את ההקלטה ומתחילה מחדש. מבט מהצד על חלון הראווה וכניסה לחנות בעיניים מושפלות- הצלחתי לא לראות את עצמי. השומר עוצר אותי בכניסה והלב החסיר פעימה. אולי הוא ראה את המצלמה? אולי הוא קלט אותי? השומר מחייך ומבקש שאפתח את התיק. שניה של פאניקה ואני בחנות. מסתובבת. המוזיקה מאוד רועשת, ובקושי אפשר להקשיב. אני תוהה כמה מתוך השיחה באמת ישמעו בסרטון. החנות גדולה ונקייה, המדפים מסודרים ברוב המחלקות, ויש כ-10 לקוחות בחנות. אני מתקדמת לכיוון הנעליים הסגורות. המוכרת שמסדרת מדפים קולטת אותי ומיד ניגשת. היא שואלת בדיוק מה אני מחפשת, והפעם יש נעליים גם ב-200 שקלים. היא מציגה לי מבצעים תוך שהיא לוקחת אותי לסיור ברחבי החנות. לבסוף אני מוצאת משהו שמתאים לי והיא הולכת בזריזות בקלילות למחסן וחוזרת עם הזוג. אין מה להגיד, הן נוחות. אבל הצבעים שוב לא לרוחי. ושוב היא רצה וחוזרת עם זוג נוסף. הפעם התרצתי. הלכנו יחד לקופה תוך שהיא מסבירה לי כמה שווה כרטיס המועדון שלהם. בקופה יש לקוחה, והמוכרת מנצלת את ההזדמנות ולוקחת אותי לעמדת כרטיס המועדון להסביר לי עוד קצת. היא הייתה משכנעת, אך אני עקשנית. את האמת, אם לא הייתה הוראה מגבוה יכול להיות שלבסוף הייתי מתרצה ועושה אצלם כרטיס. אולי.

מסקנות מחנות שנייה- תמיד לחפש את האותיות הקטנות.

 

תחנה שלישית: הפסקת צהריים אצל סבא וסבתא. הגעתי לדירה וריח הבישולים נישא באוויר. סבתא הכינה פסטה ושניצלים, ולרגע נזכרתי בעצמי הקטנה רצה בבית הזה ומשחקת בבובות. אני מראה לסבא וסבתא את המצלמה הנסתרת והם מתלהבים מהטכנולוגיה. "תראי לאן הגענו" אמר סבא לסבתא, והתחיל לספר על כתבה לגוגל גלאס שראה בחדשות.
סיימנו לאכול, נפרדנו לשלום וחזרתי לאוטו נטול המזגן, להמשיך במשימות. 

 

תחנה רביעית: חנות ספורט בסינמה סיטי. את המקום עצמו מצאתי בקלות, אבל בשביל החנות הספציפית הייתי צריכה לעלות ולרדת בין הקומות. לא היה שום שילוט שמכוון אליה. גם בה לא היו חלונות ראווה. כבר כשנכנסתי עיני קלטה את הרצפה- מלאת חורים וסדקים עם הרבה מסטיקים דרוכים. לא כך צריכה להראות חנות שבין השאר גם מודדים בה נעליים, וסביר שלקוחות מסתכלים בה הרבה על הרצפה. היום אני דבקה בחיפוש נעליים סגורות. נכנסתי למחלקת הנעליים והסתכלתי מסביב. היו כ-30 לקוחות בחנות, רובם נראים עצבניים. המוכרים הסתודדו ליד המדפים, חלקם סידרו סחורה וחלקם דיברו. מדי כמה דקות נשמעה צעקת "בוא נלך, אין פה שירות". 5 דקות שנראו כמו נצח חלפו להן, ואף מוכר לא ניגש אלי. אם לא הייתה לי משימה בשלב הזה הייתי מסתובבת ויוצאת מהחנות. אף אחד מאנשי הצוות לא לובש מדים כלשהם, והסימן היחידי לכך שהם עובדים בחנות הוא שרוך שקשור להם לצוואר. ניגשתי לבחורה שסידרה את המדפים והבעתי את התעניינותי ברכישת נעליים לריצה. המוכרת הגיבה בפרצוף חמוץ ושאלה איזה חברה. "לא יודעת" היתממתי, "אני לא מכירה חברות נעליים". המוכרת מילמלה שהיא לא יכולה לעזור לי, אבל הפנתה לבחור אחר תוך שהיא צורחת את שמו לעבר הצד השני של החנות. הבחור הגיע, ובפרצוף אדיש שאל מה אני רוצה. הסברתי לו תוך שאני מדגישה את הגבלת המחיר- 450. בלי להתבלבל הבחור הפנה אותי לנעליים שעולות 600 ש"ח ומעלה. הערתי על המחיר וקיבלתי את התשובה "לא תמצאי בשום מקום נעליים טובות במחיר הזה". לצורך העניין נגיד שהאמנתי לו, בחרתי דגם וביקשתי למדוד. הוא הלך בחוסר חשק, חזר עם שתי קופסאות, זרק זוג אחד על הכורסא לידי וזוג שני על הרצפה. הבחור סינן משהו ונעלם. מדדתי את הנעליים ושוב חיכיתי. אף פעם לא חיכיתי לבחור יותר מ-2 דקות, זה תמיד היה הקיו שלי ללכת. אבל כאן אני במשימה, והמשימה אומרת לחכות חמש דקות. כשהן עוברות הבחור מגיח באורח פלא. אני שואלת על החומרים מהם עשויה הסוליה והוא אומר שהוא לא יודע. אני שואלת עוד שאלה וגם עליה אין לו תשובה. אני אומרת שהנעליים עדיין יקרות והוא מבטיח 20% הנחה. 
אני עוברת למחלקת הבגדים, הפעם בחיפוש אחר בגד ריצה (מה שהיה יכול להיות מוצע לי אם הבחור היה יודע למכור ולהגדיל מכירה). שוב מחכה חמש דקות, שוב אין מוכר בסביבה. אני ניגשת לאחת המוכרות ומחכה בסבלנות שהיא תסיים שיחה עם לקוח. היא מקשיבה למה שאמרתי ומפנה לקולב הרלוונטי, ואז היא מסתובבת והולכת. אני קוראת לה שוב, מצליחה לגרום לה להגיע איתי לקולב, ואז עוברת לקוחה אחרת ושואלת משהו והמוכרת נעלמת איתה. לא, גם לי אין מושג איך החנות הזו מתקיימת. אני מתחילה להתעצבן וניגשת למוכרת אחרת. שוב אני מסבירה את הסיפור, והפעם המוכרת ניגשת איתי לקולב. ברגע שהיא מתחילה לחפש לי את הבגד המתאים המוכרת הראשונה מגיעה ובמבט אחד מסלקת אותה מהמחלקה. אני נשארת לבד עם המוכרת המאיימת, ומשהו בי אומר לי לברוח. לא עוברות 10 שניות ומגיע לקוח אחר עם שאלה והיא הולכת איתו. אני עומדת ליד החולצות והיא מתפנה וניגשת אלי. סוף סוף הגיע הרגע והצלחנו לבחור לי חולצה לריצה. אני ניגשת לקופה תוך כדי שהיא ממלמלת את שמה כדי שאגיד שעזרתי לה.
בקופה המשיכו על אותו הקו ושידרו אדישות מוחלטת. לא נתקלתי בחיוך אחד בכל מהלך הקנייה. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לטובת החנות היא שהם היו היחידים היום שביקשו ממני תעודת זהות כשהצגתי אשראי.

מסקנות מחנות שלישית- לפעמים כל מה שצריך זה חיוך.

 

היו עוד 3 תחנות בדרך, אבל המצלמה החליטה לשבות, והשעה נהייתה מאוחרת. מחר עוד יום, ועוד חנויות מחכות לי. 

 

מסקנות מהיום- כולם מסדרים מדפים ביום חמישי.

 

נכתב על ידי , 26/7/2013 01:41  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSmuya אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Smuya ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)