''אתה ואני'' - סיפור בהמשכים

טוב.. אז פרק 5 יוצא לדרך. אני מקווה שתהנו:)

-פרק 5-

"דניאל ?!" שאלתי את עצמי.

הבטתי בו, שיערו המבולגן כיסה מעט את עיניו היפות, הוא לבש חולצת T שחורה זרוקה שהבליטה את גופו השרירי, ג'ינס כהה מעט נופל ונעלי נייק רחבות בצבע שחור.

"אוו.. את מכירה את הבאד –בוי?" שאלה נועה.

"השכן החדש שלי.." מלמלתי.

לפתע הוא הסתובב וראה אותי. אוח.. לא שוב. תמיד הוא תופס אותי בוהה בו..

הוא התקרב לכיווני.

"שלום שלום." אמר וחייך מן חיוך ממזרי כזה. "תיארתי לעצמי שאת תלמדי פה."

"סליחה?" כיווצתי את מצחי.

"יושב עלייך בול הבית הספר.. הזה. "

"באיזה קטע ?"

"בקטע שבית ספר תיכון נראה כמו אוניברסיטה רק בתוספת בריכה. בקטע שכולם פה מסתובבים עם האף למעלה."

"מה אתה עושה פה אז אם הכול כל כך נורא בעינייך?" התעצבנתי.

"אם הייתי יכול הייתי עף מפה ומהר."

"אני בטוחה שלא תישאר פה לעוד הרבה זמן. למזלך דניאל.. מעיפים מפה על כל דבר קטן  ואתה נראה אחד שאוהב צרות." עקצתי.

הוא גיחך לעצמו תוך כדי שהניד את ראשו מצד לצד וגלגל את עיניו.

"עפתי מפה." מלמל והתרחק במהירות.

"מה קרה פה הרגע ?" שאלה נועה בקול מופתע. ומעצבן.

"כלום.. שכחי מזה." אמרתי באדישות.

הלכנו לפינה בחצר הענקית שתמיד היינו  יושבים בה שנה שעברה ככה שהיא הפכה להיות הפינה הקבועה של החבורה שלי וכולם ידעו את זה.

ראינו שם את טומי ואלעד יושבים על הספסלים עם ליטל ועם אביאל ומתן שהם עוד שני ידידים שלי וחברים של הבנים.

"היי " חייכתי לכולם.

טומי קם ישר ואמר לי שלום.

"אלעד מקרה למה לא באת למסיבה שלשלום?" שאלתי.

"סתם.. לא הרגשתי טוב." אמר.

"טוב.."  מלמלתי . אמרתי שלום לכולם והתיישבתי. אחרי התיישבה גם נועה.

"בונה שמעתם שגלית עברה תאונת דרכים?! תהיה לנו מחנכת חדשה.." מתן אמר.

"שמעתי שזה מחנך." ליטל תיקנה.

אני שתקתי. ליבי נצבט כאשר שמעתי שהיא עברה תאונה דרכים ושמצבה די קשה. היא הייתה מבין המורות היחידות שאהבתי והייתי קשורה אליהן. זה החזיר אותי אחורה, לזמן שבו אמא שלי עברה תאונת דרכים ולאחר כמה ימים היא מתה בבית החולים מהפציעות.. מאז קשה לי לשמוע על תאונות דרכים. זה נורא בעיניי.

"חח תראו את הגדי הזה.." לפתע טומי אמר והתחיל לצחוק.

" דיי זה לא יפה " אמרה ליטל.

גדי ולנסי היה הילד הכי חכם בבית ספר. ממש סוג של גאון. הוא ידע הכול, על כל דבר. לכל  שאלה שהיו שואלים אותו היה לו תשובה מנומקת ומפורטת. האמת שחיבבתי אותו אבל לא באמת יצא לי לדבר איתו.. הרי זה לא שלי ולו יש את אותו מעגל חברים. ריחמתי עליו כשראיתי שלפעמים מציקים לו אבל לא עשיתי משהו בעניין למרות שזה די הפריע לי. על אפו של גדי הונחו משקפי ראייה, שיערו היה מתולתל ועל פניו היו מפוזרים פצעונים. הוא היה די גבוה וגופו דקיק.

בהיתי בו כאשר הוא חלף מולי ומול החברים. יש לי נטייה מעצבנת לבהות.

"אליזבת גולג. אליזבת גולד. להגיע בבקשה לחדר ההנהלה." שמעתי לפתע את קולה של סגנית המנהלת יוצא מתוך הרמקולים שמפוזרים ברחבי בית הספר.

"מה כבר עוללת ישובה." טומי אמר והשאר צחקו.

"נלך לברר." צחקקתי והתקדמתי לכיוון הבניין של ההנהלה. עליתי במדרגות לקומה השנייה שם נמצא חדר המנהלת.

דפקתי בדלת העץ המהודרת של חדרה מתוך נימוס ופתחתי.

"שלום אליזבת." אמרה המנהלת. היא ישבה על כיסא מנהלים יוקרתי ועל שולחנה היו מפוזרים דפים רבים.

"שלום." מלמלתי ונכנסתי. מולה ישב נער אך גבו הופנה אלי.

"זה דניאל.." אמרה והוא הסתובב עם הכיסא וקרץ לי.

הבטתי בו בעצבים.

"הוא תלמיד חדש בבית הספר ורציתי שמישהו יכיר לו את העניינים פה ויעשה לו סיבוב. "

"אוקי.."

"ובגלל שאת בקיעה בכל פעילויות בית הספר ומשוטטת לך בו בטבעיות .." היא שונאת אותי. "גם כשלא צריך." הוסיפה. "אז קראתי לך." אמרה לבסוף וחייכה ברשעות ודניאל גיחך לעצמו.

"אז עכשיו לכו ותסבירי לו איך הדברים מתנהלים, תראי לו את הכיתות, את הפעילויות שמתקיימות פה."

"אין בעיה.." מלמלתי וחייכתי אליה חיוך צבוע.

דניאל קם ואני פתחתי את דלת חדרה.

"ועוד משהו אליזבת." עצרה אותי לפני שיצאתי. "להבא אני דורשת להגיע בלבוש פחות פרובוקטיבי לשטח בית הספר."

אמרה ויצאתי במהירות מהחדר.  אחרי יצא דניאל.

"רואים שהיא מתה עלייך" צחק כשחלף מולי.

"לאן אתה הולך?" שאלתי.

"לא לאן שאת הולכת . זה בטוח." "בוא כבר .." התעצבנתי ומשכתי אותו בידו. "בסוף תלך פה לאיבוד ויאשימו אותי."

"זה היה הבניין של ההנהלה" אמרתי לו כאשר יצאנו מהבניין "יש שם את החדרים של המחנכים, חדר מורים,חדר ישיבות שלהם.. תאכלס לא אמור לעניין אותך יותר מידי."

המשכנו ללכת. "הבניין הגדול יותר זה הבניין של הכיתות. יש שם גם חדר אוכל, חדר מחשבים, ספרייה , מעבדות וכל מה שקשור למגמות.."

"סיימנו?" רטן.

"אתה יכול ללכת עם בא לך." אמרתי והוא גלגל את עיניו והמשיך ללכת אחרי. בתוך תוכי חייכתי.

במבנה הזה נמצאת הבריכה, אולם הרצאות ואולם הספורט .. " נעצרתי.

"זהו.. חוץ מזה יש גם את החצר הגדולה עם הדשא מאחורי הבניין של הכיתות ששם תאכלס כולם יושבים.. אבל יש גם את החצר בכניסה. אה ואם אתה מעשן אז המחששה היא החצר האחורית מאחורי המקלט."

"אני אראה אותך שם ?" שאל.

"איפה מאחורי המקלט?" "כן נו במחששה.." "אני לא מעשנת. אבל אני יושבת שם עם חברים שלי.. כולם שם."

"טוב.." מלמל.

"ו.. זהו. " חייכתי. "שאלות?"

"האמת כן.. איך יוצאים מהמקום הדפוק הזה?"

"ואו.. אתה פשוט לא מפסיק, הא ?" התעצבנתי.

"לא מפסיק מה?" הוא התקרב אלי מעט. יכולתי להריח את הניחוח הבושם שעל צווארו.

"לחשוב שאתה יותר טוב פה מכולם."

הוא גיכח. "אני חושב שאני יותר טוב כולם? את זאת שמפזזת לך פה כאילו כולם בכיס שלך.. את מתנהגת כמו ילדה קטנה ומפונקת מהרגע שהכרתי אותך." הגיחוך הפסיק והבעת פניו השתנתה למבט רציני. נעלבתי ממנו.

"אין לך זכות לשפוט. אתה בכלל לא מכיר אותי. אתה מגיע למקום חדש ולא מפסיק להתיימר להיות יותר חכם מאחרים ואתה מסתתר ואחורי הפוזה של הילד המסתורי והעמוק.. אבל את האמת? אתה מתנשא בדיוק כמו כולם פה. אתה לא יותר טוב מאף אחד." סיננתי לעברו בכעס והסתובבתי ללכת..

"מצטער שפגעתי בך." הוא אחז בידי בחוזקה.

הסתובבתי והבטתי בפניו היפות, בעיניו החומות והעמוקות שננעצו בעיני ונתנו לי לראשונה חלון הצצה לתוך ליבו שהביע חרטה. הבנתי שהוא התכוון למה שאמר.

"אני לא אוהבת ששופטים אותי לפי המראה שלי. יש בי יותר עומק ממה שאנשים חושבים.. אני לא סתם עוד בלונדינית יפה וטיפשה שחושבת רק על עצמה. הרבה דברים רצים לי בראש שלפעמים אני פשוט שומרת לעצמי.." נפתחתי בפניו.. הוא העניק לי מן תחושת ביטחון מוזרה.. למרות שלא הכרתי אותו זמן רב נהניתי להיות בנוכחות.

הוא חייך אלי . לא חיוך חושף שיניים ושקוף. אלא מן נסתר כזה עם עצמו אבל בכל זאת יכולתי להרגיש בו.

הוא עמד מולי ואני מולו. היינו באזור שהיה ריק מאנשים.. רק הוא ואני והשקט שבאוויר. אך את השקט קטע לפתע צלצול בית הספר.

"בוא.. צריך להיכנס לאולם הרצאות."

"למה?" שאל.

"ככה זה כול תחילת שנה.”

"ומה עם השנה זה יהיה שונה?" שאל וחייך.

"איך שונה?" תהיתי.

והוא לא היסס פעמים ומשך בידי לכיוון החצר האחורית. "בואי."  התקרבנו לגדר.

"את חושבת שתצליחי לתפס?" שאל והתחיל לעלות על הגדר שהקיפה את שטח בית הספר.

"מה ? מבריזים?"

"אלא אם כן בא לך לשמוע הרצאה.. " אמר במבט משעשע. "שמעתי שנושא התפריט בחדר האוכל הוא אישיו רציני.." אמר בציניות. צחקקתי וטיפסתי על הגדר בעקבותיו.

"תראה איך אתה מדרדר אותי. יש לי מוניטין של ילדה טובה שאני צריכה לשמור עליו." אמרתי לו ועשיתי פרצוף חמוד.

"בואי ילדה." צחקק. דווקא אהבתי את זה שהוא קרא לי ככה. נתן לי תחושה שהוא שומר ומגן עלי.

"לאן הולכים?" שאלתי בקול מפתה ודילגתי סביבו.

"לאן שתרצי."

"בא לי גלידה." אמרתי והוצאתי לשון. באמת הרגשתי כמו ילדה קטנה לרגע.

הוא צחק.

כעבור חצי שעה מצאתי את עצמי יושבת יחפה על החול הרך מול הים הרועש אוכלת גלידה. לצידי ישב דניאל. הוא נראה שליו יותר מאי פעם. לא כל כך הבנתי איך הגענו לסיטואציה הזאת.. אבל הרגשתי באופוריה. שיערי הבלונדיני והארוך עף לו ברוח.

"את יפה." דניאל פלט כאשר הביט בי אוכלת את הגלידה שלי.

הבטתי בו וחייכתי.

"אני לא מאמינה שגרמת לי להבריז מהיום הראשון של בית ספר.."

"אף אחד לא ישים לב שנעלמנו." מלמל.

השענתי את ראשי על כתפו החסונה. הרגשתי כל כך קטנה ושברירית לידו.

הוא היה שונה מכל מי שהכרתי עד עכשיו, שונה ממני.. אבל הוא במקביל גם הרגיש לי נכון.

למי שקורא פה, הייתם רוצים שאעשה פוסט דמויות שיכלול תמונות ? אני יודעת שלא כולם אוהבים שיש תמונות כי זה הורס את הדימיון.. אבל מי שלא ירצה לא יהיה חייב להיכנס לראות.

אז מה אתם אומרים ??