קצת סדר

לא כתבתי פה שנה, ולא סתם. אני נמצאת במגמת שיפור כבר ארבע שנים, יש מספר אנשים נהדרים שאני יכולה להיות פתוחה בפניהם, ואני פחות צריכה את הפינה הזו.

אבל.. בכל זאת.

אני מוצאת את עצמי לאחרונה אפופה באדישות, ייאוש וחוסר סבלנות שלא חשתי כבר תקופה ארוכה מאוד.

במישור המקצועי אני מדהימה. עם זאת, לא נותנת לשתן לעלות לראש ותמיד מנסה להשתפר וללמוד. זה המקום היחיד בו אני מרגישה באמת בסדר, ואולי העובדה הזו היא חלק מהסיבה שהפכתי לקצת וורקוהוליקית. אי אפשר להאשים רק את הדחיפות והמשמעות הרבה שיש בתפקיד.

הנקודה היא, שאני מרגישה לא מעניינת. גם מבחינת תחומי העניין שלי וגם מבחינת היכולת שלי להיות סתם אשת שיח.

הדברים שמעניינים אותי והתחביבים בתאוריה כבר לא באמת חלק מהחיים שלי.

אני מרגישה לא שנונה, לא כיפית מספיק, לא יצירתית מספיק ולא חברה טובה. פשוט משעממת ולא נחוצה.

לא בעלת ידע רחב, אפילו בפן התרבותי שבדרך כלל פחות חשוב לי. לא יודעת דברים שאנשים ממוצעים בתחום הגילאים שלי ובאיזור הגאוגרפי שלי כן היו יודעים, או לפחות מתעניינים.

אני מרגישה לא יעילה. לא טובה מספיק.

חסרים לי העניין וההתלהבות שנעלמו להם אי שם.

אבל סך הכל... הכל בסדר, מה זאת אומרת?

הרי אני כבר לא בתקופה ששנאתי את החיים ואת עצמי.

הרי אני כבר לא בתקופה שנאבקתי במדדים של אחרים ובקבלה חברתית.

הרי אני כבר לא בתקופה שפחדתי מהכל ונפגעתי מהמסגרת.

אני כבר לא בתקופה, שדווקא הייתה מעולה, שבה רכשתי בטחון עצמי ורק ניסיתי למתוח את גבול היכולת שלי.

אני בתקופה שאני טובה במה שאני עושה (או לפחות מה שאני עושה 12 שעות ביום), שאני משפיעה על אנשים ומפתחת אותם, שאני מבססת את מקומי בעולם המבוגרים, וגורמת למישהי ספציפית הרבה אושר. ליאת

אז מספיק להתבכיין, וקדימה לעשייה.

להשיג את מה שאני רוצה, הרי זה מה שאני טובה בו.