סבא אינדיאני זקן אמר לנכדו שבא אליו כועס על חברו שפעל עימו בחוסר צדק;
"תן לי לספר לך סיפור,
גם אני, בזמנים שעברו, הרגשתי שנאה עזה כלפי אלו שלקחו כל כך הרבה מבלי להצטער על דברים
שהם עשו. אבל שנאה מפילה אותך, ולא פוגעת באויב שלך. זה כמו לשתות רעל ולצפות שהאויב שלך ימות.
אני נלחמתי ברגשות הללו מלא פעמים."
הוא המשיך,
"יש מלחמה שמתקיימת בכל אחד מאיתנו. זה כאילו שיש שני זאבים שנלחמים בתוכנו.
אחד הוא טוב.
הוא השמחה, השלום, האהבה, התקווה, המוסריות, הנחמדות, האמפטיה, הנדיבות, האמת והאמונה.
הוא לא מזיק. הוא חיי בהרמוניה עם כל מה שסובב אותו והוא אינו נעלב כשעלבון אינו היה מכוון.
הוא נלחם רק כשזה נכון להלחם, ובדרך הנכונה. הוא אוגר את כל האנרגיות שלו לקרב הנכון.
הזאב השני הוא רשע.
הוא הכעס, הקנאה, הצער, החרטה, החמדנות, התוקפנות, הרחמים העצמיים, השקרים,
הגאווה המזוייפת והאגו. הדברים הקטנים ידליקו אותו.
הוא רב עם כולם, כל הזמן, ללא סיבה. הוא לא יכול לחשוב בגלל שהכעס והשנאה אצלו עצומים.
זה הוא כעס חסר תקנה, הכעס שלו לא ישנה כלום.
לפעמים זה קשה לחיות עם שני הזאבים האללו בתוכנו, שניהם ינסו לקבל את השליטה על נפשנו."
הילד הסתכל עמוק לתוך עיניו של הסבא, ושאל
"איזה זאב מנצח, סבא ? "
הסבא חייך וענה במהירות
"זה שאנחנו מאכילים"