החיים זה לא הכל

עוד חמישה ימים ואני מחוץ למערכת.

ההרגשה הזו מלחיצה אותי שאני כבר מחוץ למסגרת , שאין לי תמונה ברורה של מה אני לובש, את מי אני הולך לראות ביום יום , לא להרגיש כבר את אותה ההרגשה המוכרת שמתבטאת בעייפות וחוסר מעש להמשיך את התפקיד שהוטל עליי במשך כשנתיים ושמונה.

זו הרגשה שונה להתחיל שוב מאפס , להתחיל לחדש צעדים ולנשום אוויר אחר ושאני כבר אמשוך את החוטים .

יש בי פחד שקשה לי לרוב לבטא אותו עם כמה שאני אדם שפתוח לשינויים ולאור אחר , אבל פה זה משהו שונה.. אפילו גדול .. וגם מאיים.

את האמת אני יכול להגיד במלוא הדבר שהתקופה הזו שחלקה הגדול לא הואר באור כזה חיובי שהיא לימדה אותי , לימדה אותי להסתגל בתנאים שהם בעצם לא תנאים.. יודעים מה , אני חושב שאספר על עצמי קצת :

הייתי אפסנאי במודיעין ובתחילת דרכי כמלשב שהייתה לו את אותה התחושה שגרה בו עכשיו של - תהייה ופחד , פחד מהרוע שאני יכול להכיר ומהעוצמה. בהתחלה הייתי אמור להיות צלם ביחידת גלגלצ והתמיינתי .. אך לא התקבלתי. תחביבי שהוא היה העיקרי הוא צילום , תמיד ראיתי בצילום משהו שהמילים לא יכולים לבטא ושאתה יכול להביע את הרגש שלך וזה דרך עדשה נוספת במקום העין האמיתית , שאתה יכול לחשוף את הכל בצורה עירומה בתמונה אחת שיכולה לבטא את ההרגשות שלך יותר מ2000 מילים.

וחשבתי, רגע.. אני אוהב את זה , זה מה שבאמת נותן לי תקווה לעשות משהו עם עצמי כל יום , אז למה שלא אביא את זה לידי ביטוי בתקופה ארוכה שיכולה לתקוע אותי ויכולה גם למנף את זה מצד שני למעלה?

בסופו של דבר אחרי מיונים לא פשוטים לאחד שלא עבר אי פעם מגמת צילום או קורס יסוד , באתי למשרד במגדל נידח באמצע תל אביב עם תיק עבודות ונהייתי אחד מכל ה100 צלמים שהיו עם רזומה הרבה יותר גבוהה ממני שבעיניים שלהם הם השתוקקו לעבור את הדלת המאיימת הזו שיכולה להביא אותם , כנראה לעתיד זוהר יותר.

המבחנים לא היו פשוטים , מבחינה הטכנית לא ידעתי שום דבר.. כל מה שצילמתי זה היה על יבש , לא ידעתי את החלקיקים הקטנים שנמצאים בתוך המצלמה וכל פרט מדויק , קפצתי למים העמוקים מבלי לקחת מצופים.

אחרי הכל .. ואחרי כל הלחץ של ליפול לכישלון כן עברתי!

אבל הסוף המר עוד לא הגיע והגיע הזמן להטיל אותו..

בראיונות האישיים הם הבינו שאני לא מהמרכז ובהתנהגות שלי אני לא מציג את עצמי כמרכזניק טיפוסי שההורים שלו לא עובדים באיזו חברת מנכל בתאגיד מפורסם שזורם ממנו כספים ועל סמך זה , הם לא קיבלו ממני ושום שיחה לא קיבלתי.

אחרי היום הזה ואחרי הצילומים ששלחו אותנו לצלם בשוק הכרמל , הבנתי שאני צריך להישאר עם מה שאני אוהב ולא לתת לאף אחד להפיל אותי למטה ולתת לי לשכב על העפר עם ראש ערום ממטרות.

אז, אחרי האכזבה הרגעית , אחרי כמה ימים של מחשבות מה אני אעשה עם הצבא ובאיזה תפקיד אני אתאים את עצמי ואחרי הרבה חוסר ברירות , נשלח אליי צו הצבה ליום חיול מודיעני ועוד מיחידה שנחשבת די מרכזית עם הרבה אוזניים ופיות , ואמרתי לעצמי שאולי אחרי הכל יש את האור הקטן שיכול להראות לי דרכים בין כל החושך.

באתי והתראיינתי בין חבורה של בעלי דרגות שבתקופתי לא ידעתי שהם מפקדים , הם היו נראים כמו להקה של אנשים ששכחו להוריד את התחפושת מפורים של שנה שעברה .

אחרי היכרות עם כולם , אחד מהמפקדים שאל אותי - באיזה תפקיד תרצה להיות בצבא ומה אחד מהדברים החזקים שאמרת על עצמך יוכלו לבוא בטוב עם התפקיד?

לאחר 2 דקות של מחשבה תמימה , עניתי: תפקיד שיכול להתאים לכריזמטיות שנמצאת בי ותפקיד שאתקשר תמיד עם אנשים, בתור אחד שבתיכון לא היה הדברן הכי מוצלח ולא מסמר היום , רציתי להתגבר פה על המכשול הזה.

אוקי, לאחר כמה ימים נשלח אלי מכתב שבו התפקיד שלי הופיע בכתב יחסית גדול משאר המלל שהיה במכתב והיה רשום שם: משק לוגיסטי.

אחרי הרבה בדיקות ושאלות הבנתי שמה שאני אלך לעשות זה לעבוד בתוך מכולה ולהפקיר חצי מהבריאות שלי לטובת אינטרסים אישיים של חיילים .. לא אשקר אבל התבאסתי .

התבאסתי כי ידעתי שבתוך תוכי אני יכול ליותר מזה , ושמה שהביאו לי זו כנראה הייתה שגיאה רגעית ומשהו פה לא הסתדר , אבל עם החוסר מוטיבציה שלי והאכזבה שליוותה אותי תקופה לא קצרה נכנסתי לבסיס החדש עם חיוך חצי רחב בידיעה שאני אהיה עם אנשים שיכול להיות שכל פעם יהיה מלחמת ויטנאם , או שלום תמידי .. ומסתבר, שהתחלה שלי הייתה גדולה יותר מכל סיוט של חייל או אדם על הפלנטה.

ואת זה ,

אני מעדיף להשאיר לקטע הבא שארשום פה , כדי להשאיר קצת פלפל וקצת סקרנות .. או להיפך חשדנות במה שאני הולך לכתוב פה.

אז לבנתיים, עם כל הפחד והחוסר הביטחון אני מתחיל דרך חדשה שכל כולה תהיה מלאה במוקשים ,

אבל מי אמר שלא אנצח את זה ואסתכל מאחור ואהיה גאה בעצמי??

החיים מתחילים בעוד רגע

והראש.. צריך תמיד להיות ישר וחדור מטרה.

נמשיך מחר :)