הבנתי משהו.
אני בלתי. אני פשוט בלתי נסבלת ואין לי מושג איך יש לי חברים.
אני מעצבנת, כל הסיפורים שלי מוגזמים ואולי כדאי שאשתוק קצת. אני עכשיו מבינה למה נוח לי להיות לבד מעבר לכך שאני פשוט בלתי. מעניין למה יש לי חברים רק מרחוק חוץ משתי בנות אבל אני גם חושבת שזה מספיק ואולי כדאי שפשוט אפסיק להיות קצת בלתי.
איך מתחברים לאנשים שגרים לידי? אני מגיעה לדברים אבל לא מוזמנת באופן אישי למרות שלאט לאט אני מרגישה שאני יותר משתלבת.
אני מתגעגעת לירושלים אהובת ליבי.
היא היתה נפלאה אלי ואני הייתי מאוהבת בה.
היום בבוקר ממש רציתי לקנות אוטו, ממש רציתי. ואז דיברתי והגעתי למסקנה שכמו החלום הרטוב שלי אני רוצה לחסוך לדירה ושאני אקנה אותה בגיל 27. אני יודעת שאני הולכת עוד להתאכזב מלא השנה מהמקום שאני גרה בו. אני עכשיו צריכה להתאמץ. אני רוצה להיות הכי טובה וזה אומר לעבוד מאוד קשה. אני הולכת להיות חברה בדבר ספורטיבי ואני מאמינה שזה יוציא אותי קצת מהבית ואני מקווה שזה לא יפגע לי יותר מידי בלמידה שלי לדברים.
איך אני הולכת לתכנן את עצמי? דבר ראשון: לסיים עם המבחן האנגלית אחרי שאני בטוחה שאני הולכת לקבל בו 134.
אני צריכה לחרוש ואין מה לעשות חרישה ואימונים יביאו תוצאות אז אני מקווה שיהיה טוב.
"הפשוטע" נותנת לי מוטיבציה ועידוד.
אני מקווה שאם אני לא אמצא חברים לפחות אהיה מצטיינת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
