סלחו לי בזמן שאפרוק קצת קיטור. נמאס לי מכל הכפייתיות הזאת לניקיון בכל מקום.

אמא שלי כל כך אובססיבית לניקיון, שאחרי 6 שנים שלא גרתי איתה וגם לא קרוב אליה, מוזר לי פתאום להיות שכנה שלה ולבקר כל יום. פתאום אני נזכרת בכל הסיבות שבגללן עזבתי מוקדם כל-כך את הבית.

קחו שאיפה עמוקה כי אני עומדת להדהים אתכם:

אמא שלי שוטפת את הבית פעמיים בשבוע ומרססת נגד תיקנים בכל הכניסות (ויש לה 5! זה בית קטן, אבל היא פתחה אותו מכל כיוון אפשרי). היא לעולם לא תשאיר דלת או חלון פתוח שמא ייכנס עכבר. היא לא משתמשת בכלים אמיתיים אלא רק בחד-פעמי כי היא נגעלת לשטוף ולאכול מהם שוב, לא שמא הם לא נקיים מספיק, אלא כי הם בודאות (בתפיסתה) לא נקיים נקודה. כן, קראתם נכון, פלסטיק תעשייתי נקי יותר מזכוכית מקורצפת לדעתה. בכלל לא אפצח בנאום ארוך על זיהום סביבתי ולא אפתח את עניין בזבוז הכסף, היא משתמשת בחד-פעמי להכל - צלחות, כוסות, סכו"ם, קופסאות פלסטיק ואפילו מגשיות לאיחסון במקרר. נראה לי שזה קטע של דתיים, לא? אין לי מושג. וכל זה לא רק כשהיא יושבת לאכול לבד, אלא גם כשאני אוכלת אצלה וגם כשיש לה אורחים.

חכו, אני רק מתחממת.

כשהיא מבשלת היא נראית כמו מנתח בפעולה. היא משתמשת בכפפות לטקס, כי היא לעולם לא תעיז להיכנס למטבח ולגעת בקודש קודשי הקודשים, כלומר, באוכל, בידיים חשופות; ולא רק זה, היא גם לא מסוגלת לדבר כשהיא מעל אוכל. אם היא עומדת מול הכיריים ומתחת לאף שלה יש סיר של פסטה, היא לא תדבר. היא אפילו לא תפתח את הפה. כשאני מגיעה ורואה אותה במטבח, אני אפילו לא מנסה לפתוח בשיחה. רוצים לשמוע למה? - כי אם היא תדבר, אז טיפות של רוק עלולות לעוף מהפה שלה ישר לתוך הסיר. כן כן, בחיי. והיא אומרת שאני חיה ב'עולם מדומיין'. מי שמדבר. אם בעלה, כלומר אבא שלי, יעבור במטבח וישאל אותה מה השעה, היא תתעצבן ותצעק עליו שהוא דיבר במטבח ותזרוק את כל הסיר שעמד על השיש במרחק מליון מטרים ממנו, לפח. לא רק את התבשיל - את כל הסיר!

כשאני אומרת שלאמא שלי יש מחלת נפש אני לא זורקת באוויר. היא מעולם לא עברה אבחון, אבל זו לא תעלומה גדולה. היא חולה בנפשה ובמקום להשלים עם זה שהיא חולה, היא טוענת שהיא פשוט בעלת "מודעות גבוהה". בולשיט מאמא.

זה לא הכל. אם מבקרים אצלה אורחים (וזה כולל אותי, אני נחשבת זרה כי לא גרתי אצלם הרבה שנים ומי יודע באיזו מחלה נדבקתי במשך הזמן הזה) והאורח משתמש בשירותים של הילדים (שפעם היה שלי ושל אחיותיי והיום שייך לאחותי האמצעית בלבד, ר'.) היא תלך לשם מיד אחרי שיצא ותרסס את מושב האסלה באלכוהול ותשפוך על הקרש אקונומיקה. מי יודע מה יש לאורח על התחת, אתם יודעים. זו הסיבה שאני גם לא משתינה ולא מחרבנת אצלם. היא נגעלת מזרים ואני כבר נחשבת זרה. כשאני מגיעה לביקור ואומרת לה, "תני לי לעזור לך, אני אורחת." והיא אומרת, "מה פתאום אורחת, זה הבית שלך." - ואני קצת סקפטית בנוגע לאמינות שבדברים כשאני מרגישה לא בנוח אפילו להשתין בשירותים הסטריליים שלהם.

אני בטח לא צריכה לציין, אבל אסור אצלה בבית לגעת באוכל בידיים. גם אם תרצה עוגיה מתוך צנצנת, אתה לא יכול להכניס את היד ולקחת, אלא רק להפוך את הצנצנת ולנער אותה עד שעוגיה ארורה אחת תצנח לך ליד. ואם נפלו 20, אין ברירה. תאכל את כל ה20 אבל לעולם אל תכניס בחזרה. אני רצינית, בחיי, הכל אמת. עדיין לא התרגלתי לכל זה, וזה גם לא היה חמור כזה ממה שזכור לי פעם. כלומר, היא היתה משוגעת, אבל לא ככה. זה ממש החמיר. שמתי לב שהיא גם קנתה פח גדול יותר והיא משתמשת בשקיות הזבל הענקיות והעבות האלה שמשתמשים במסעדות. הם שלושה נפשות בבית ורוב הזמן היא שם לבד! למה צריך כל כך הרבה מקום לזבל?! - והם זורקים את הפח שלוש פעמים ביום!!! כשעבדתי במסעדה, לא היינו זורקים שלוש פעמים אפילו את הפח של המטבח, מה נסגר?! היא לא מפרידה זבל, שמה הכל בשקית אחת ולפח. עד ששיכנעתי אותה לעשות פח נפרד לבקבוקי פלסטיק יצאה לי הנשמה, והיא כמובן לא שכחה להוסיף ולומר שאני אחראית לבוא אליהם ולזרוק את הפח לבקבוקיה כי היא לא תעשה את זה. אוקיי אמא, זו לא עבודה קשה כל כך, זה ממש ליד הפח הירוק, את יודעת. כשהיא היתה אצלי בטריילר פעם אחת, היא שאלה איך אני מצליחה להפריד 5 פחים שונים ואם זה לא עושה לי כאב ראש. אמרתי לה שמראש אין לי הרבה זבל כי אני היפסטרית ירוקה, ואני זורקת את הפח הקטן שלי רק פעם בכמה ימים.

מעולם לא קיבלתי נשיקה או חיבוק מאמא שלי. גם לא מאבא, אבל זה בגלל שהוא פשוט לא אדם חם במיוחד. אבל אצל אמא שלי הסיבה היא שיש לה גלי חום (הגיל...) והיא מרגישה שהיא מזיעה וזה מגעיל אותה לגעת באנשים כשהיא מזיעה. עד היום אני זוכרת שהייתי בת 5 או 6 ובאתי לחבק אותה, היא דחפה אותי, צועקת, "תתרחקי ממני! איכס!" וחשבתי שה"איכס" מכוון אליי ומאז לא התקרבתי אליה. גם היום, כשאני יודעת שהיא לא נגעלה ממני אלא מעצמה על כך שהיא מזיעה, אני עדיין מרגישה קצת רע בפנים ולא מעיזה לגעת בה. אפילו היחסים בינינו נהרסו בגלל השטויות האלה. עדיין מודעות גבוהה, אמא?

אני בקושי קופצת לבקר כי אני לא מרגישה שם בבית בכלל, ובגלל שאני לא רוצה לפתוח איתה את הנושא הזה, זה כל פעם מעצבן אותי כשהיא שואלת, "למה לא באת היום?" או, "למה לא ביקרת כבר כמה ימים?"

זה כמובן לא רק עניין הניקיון אלא גם העובדה שהיא תקועה בוואטסאפ שלה ולא מרימה אליי את העיניים וזו הסיבה שאני מבקרת אותה רק בשבתות (כי היא דתיה ובשבת הסמארטפון סגור תודה לאל) - אבל זה כבר נושא אחר.

וזו לא רק אמא שלי, אנשים. כולנו כאלה! נהינו רכרוכיים, פחדנים. תחשבו על זה, אנחנו מפחדים מחיידקים!  חיידקים!!! כן כן, היצורים הקטנים האלה שמעולם לא ראינו אבל שמענו עליהם המון במדיה ובתקשורת. זה בכל מקום! נהינו אובססיביים להיגיינה גבוהה.

מאיפה הפחד הפתאומי הזה מחיידקים הגיע אל המין האנושי? נכנסנו לסוג של פאניקה והתחרפנו, מקרצפים פה ומרססים שם ושוטפים את הידיים שלנו בלי סוף ומבשלים את האוכל שלנו יותר מדי, מנסים להימנע מכל מגע עם חיידקים. זה מגוחך וגובל בטמטום. אבות אבותינו היו חיים באוהלים ובקושי התקלחו ונגעו בחיות מתות אחרי ציד ומעולם לא הרגישו שזה 'מלוכלך' או 'מלא בחיידקים' - לא כי לא היתה מודעות, אלא כי זה טבעו של המן האנושי! נוצרנו מהטבע ונולדנו להיות חלק ממנו, אבל עכשיו אנחנו רק בורחים ממנו כי הראש נכנס לנו לתחת.

פחד מחיידקים... פחחח. כולנו פחדנים - היום אי אפשר אפילו לאכול משהו טבעי. כל הסופר-מרקטים והמגאים והיינות-ביתנים וכל המאה ואחת האחרים מפוצצים רק בחרא. אם זה לא חטיף מלא שמן ורעל, זה חטיף-עאלק-בריאות מלא בחרא. אפילו עלי נענע או אשכול ענבים, אפילו כוס מים מהברז!!! - הכל עובר עיבוד. פאק. וגם אם תנסה לברוח מזה ותפסיק לקנות בסופרמרקטים ותחליט רק ללקט פירות בעצמך - הכל מרוסס! הכל מסביב מלא בכימיקלים שמונעים מחיידקים להיכנס לנו לאוכל ולגוף, ואנחנו שוכחים שמה שיותר מסוכן הוא הכימיקל ולא החיידק! תחשבו על זה רגע - הכימיקל הרג את החיידק! מי יותר מסוכן פה?! - אנחנו מעשנים טבק, שותים משקאות מוגזים בכמויות, מכסחים אוכל מטוגן - ומה שמפחיד אותנו זו תולעת מלאה פרוטאין על החסה? - בולשיט מאמא.

חוץ מזה, למה נראה לכם שיש לנו מערכת חיסונית? ליופי? למיקוד של הבגרות בביולוגיה? לעוד ערך באנציקלופדיה? - כל הרעיון של המערכת החיסונית זה להילחם בחיידקים רעים ולחסל אותם לפני שיחסלו אותך. אבל כדי לעבוד, המערכת החיסונית צריכה להתאמן על חיידקים אמיתיים. פחות ג'ל לחיטוי ידיים (מים זה פשוט לא נקי מספיק..?), פחות אוכל מרוסס, פחות מקלחות, והמערכת שלך מחסלת חיידקים קטנים. ככה, כשחיידק גדול יגיע, היא תוכל להיות מוכנה יותר נגדו. הגיוני, לא? אבל אם תיקח ויטמינים כל יום, תשטוף ידיים כל חצי שעה ותתקלח פעמיים ביום - לא תיתן למערכת החיסונית שלך הזדמנות לעבוד בכלל! כשיגיע חיידק, גם לא אחד מסוכן במיוחד, היא לא תדע מה לעשות עם עצמה. ואתם יודעים מה יקרה אז? - אתה תחלה, אתה תמות וזה גם יגיע לך כי אתה חלש ובגלל הפחדים הלא הגיוניים שלך, החלשת את כל המערכת החיסונית שלך. אבל נו, העיקר שהידיים שלך נקיות.

תנו לגוף שלכם לחסן את עצמו במקום להזריק לו חיסונים מבחוץ! הוא טוב מספיק לספק לעצמו הגנה! מצטערת על כל סימני הקריאה, זה פשוט מקליד את עצמו החוצה ממני!!!

תנו לי לספר לכם משהו. ב2011 הייתי הומלסית. הייתי ישנה בכל מקום אפשרי, אם זה על חוף הים, על פוף במטבח של פאב, על הרצפה בפינת רחוב או במיטה של חברים שהציעו עזרה ללילה. כמעט ולא התקלחתי, אכלתי בעיקר אוכל תעשייתי (לא היתה לי אפשרות להתפנק, יו נואו) והייתי חשופה לכל מזג-אוויר אפשרי. זה היה באילת והמעלות שם גבוהות מאוד ביום ונמוכות מאוד בלילה. אני מדברת על חום מפחיד ויבש וקור עומד וגבוה שאי אפשר לזוז. וככה הייתי כל יום. עבדתי והיה לי כסף, אבל לא היתה לי דירה. סיפור ארוך שאספר לכם יום אחד בבואו נדבר היסטוריה. ואתם יודעים מה? לא הייתי חולה בתקופה הזאת אפילו פעם אחת. 6 שנים שלא היה לי אפילו צינון קטן!

חזרתי לגור ליד ההורים - באם! אני חולה. פעמיים ברצף! אני לא אומרת שזה קשור, אבל בחייכם... שלא אחשוד?

אז אני אישית לא משתמשת בשום אמצעי זהירות נגד חיידקים. אני לא מכסה את מושב האסלה בחמישים טון נייר טואלט ואם יש לי דחוף אני עושה גם בשטח, אני לא מתרחקת מאנשים שמשתעלים, אני נוגעת במה שמתחשק לי ואם נופל לי אוכל על הרצפה אני מרימה ואוכלת אותו. ואני עדיין בסדר. גם כש"חליתי" לא מזמן, הייתי בסדר, היה לי חום נמוך יחסית שירד אחרי יום אחד. אמנם שתיתי כדור נגד כאבים, אבל לא בגלל החום אלא כי באותו היום גם קיבלתי מחזור, ואמנם כן, אני בת-זונה קשוחה, אבל יש גבול להתכווצויות הרגליים והבטן שאני מוכנה לספוג בלי לערב מדי פעם את הרפואה המערבית.

ותראו אותי, יש לי מערכת חיסונית קשוחה יותר משל כל כפייתי-ניקיון שאני מכירה. אני לא נדבקת מאנשים חולים, אני לא חוטפת מגרנות או בחילות ולא מקיאה מאוכל קצת נא מדי או מקולקל, והפעמים היחידות שיש לי חולשה או סחרחורת זה רק בגלל תת-תזונה או חוסר בנוזלים. כן, גם לי יש את הבעיות שלי (אל תדאגו, אני לא אנורקסית או משהו), אבל חוץ מזה, המערכת שלי חמושה בנשק ביולוגי, עם הגנה אוטומטית גבוהה של היקפי לייזר וראיית לילה, ולחיידקים הטובים שלי יש רובי סער צבאיים מודרניים והם לא מהססים להשתמש בהם. וזה רק בגלל שלמערכת שלי היו הרבה הזדמנויות להתאמן והיא כבר מיומנת ונמצאת בכוננות תמידית.

ובעניין המשפחה שלי? - שימשיכו למלא את העולם בפלסטיק מעובד לא-מתקלה ולהתלונן על התחממות כדור הארץ. מזמן הפסקתי לנסות לשנות אותם. אני מנחמת את עצמי בעובדה שעד שבני האדם ישמידו את כדור הארץ, אני והילדים שלי והנכדים שלי והנינים שלי והנינים שלהם - כבר לא נהיה פה. ואולי עד אז יהיו לנו צרות גדולות יותר על הראש - כמו אפוקליפסת הזומבים הממשמשת ובאה. אני מקווה שאתם מתכוננים לקראתה :)

אזרוק ניחוש פרוע ואומר שהרבה מהקוראים שלי מגדלים חתול. מי כמוני יודעת, וסביר להניח שחלקכם גם, איך זה להיות בעלים של חתול, אם הוא שלך, של החברה, של ההורים או של הרחוב - אבל אף אחד מאיתנו (אני מקווה לפחות) לא יודע איך זה להיות החתול.

אני כבר נכנסתי לדמות וברשותכם אכתוב את הפוסט הזה בתור חתולה.

ג'אמיאאווו...

אני יודעת שעמוק בפנים, תמיד רציתם להיות חתול. אתם קוראים את הבלוג שלי, מה שאומר שאתם כמוני - שונאים לקום מוקדם בבוקר, נמאס לכם לשלם חשבונות, לעשות כלים, לבשל לעצמכם, נמאס לכם מרגשות האשמה בכל פעם שאתם נרדמים בצהריים. אז נסו להירגע, עצמו עיניים - או שבעצם אל תעצמו עיניים כדי שתוכלו להמשיך לקרוא את הפוסט - אבל דמיינו שאתם עוצמים עיניים, גרגרו, גרדו את האוזן, כנסו לדמות.

ברכותיי > אתם חתולים.

אז במיוחד בשבילכם, חתלתוליי היקרים, הקדשתי מזמני הסופר-יקר להדריך אתכם בכל הצעדים הנדרשים כדי להיות חתול, כי אני חתולה. אני... פוסי-ג'אם. (חה! גאוני! ממש עכשיו קפץ לי לראש.)

אז... איך להיות חתול?

1. ברגע שמישהו קם מהמקום, קפוץ לשם ותתנהג כאילו שאתה שם כבר המון זמן.

2. תישן, תישן, ואז תישן עוד קצת. ככל שתישן יותר, תהיה חמוד יותר.

3. בשקט בשקט, תשב ותבהה בבנאדם שלך כשהוא ישן.

4. תתנהג כאילו אתה נואש שירימו אותך ויתנו לך יחס וברגע שמרימים אותך, תיאבק להשתחרר.

5. שב על בני אדם.

6. לפני נסיעה, תמיד תנסה לארוז את עצמך בתוך המזוודה עם הבגדים.

7. לקק את הבנאדם שלך ב3 לפנות בוקר, כשאתה משועמם.

8. כשהבנאדם שלך קורא לך, אף-פעם, לעולם, אל תגיב! רק סגור את עיניך קמעה, הזז את אוזניך לכיוון מקור הקול. והישאר. רגוע.

9. שב לבני האדם שלך על הברכיים בכל הזדמנות, בעיקר כשהם על האסלה. הם אוהבים את זה ומוצאים את זה נוח ואף עוזר, ולא מביך בכלל.

10. חשוב מאוד להקיא בסביבות 4 לפנות בוקר לפחות פעמיים בחודש. עדיפות רבה למשטח מחוספס וסופג כגון שטיח, ולהקאה בקול רם שתעיר את הבנאדם שלך.

11. תתנהג כאילו אתה מת מרעב, ואחרי שהבנאדם שלך נותן לך אוכל, תתנהג כאילו שאתה לא מתכוון לאכול את זה גם אם זו הארוחה האחרונה שתקבל בחייך.

12. תתעלם מכל הצעצועים שהבנאדם שלך קונה לך, ובמקום, שחק להם בגרביים.

13. כשהבנאדם שלך עוטף מתנה, חשוב מאוד שתעזור לו בכך שתשב על העטיפה. הם אוהבים את זה.

14. לעולם אל תיתן לבנאדם שלך לאכול לבד, תמיד כשהוא אוכל - שב איתו.

15. המטרה העיקרית של שיער בני האדם הוא להיות צעצוע.

16. תהיה דיווה.

17. ברגע שהבנאדם שלך פותח מגירה, זה מאוד חשוב להיכנס פנימה ואז לסרב לצאת.

18. כשהבנאדם שלך מתלבש, אל תהסס לצפות בו. זה רק מנומס.

19. לנסות לפתוח מגירות בחדר השינה של הבנאדם שלך באמצע הלילה זה טקס חשוב כדי שיקום עירני ביום למחרת.

20. תמשיך לנסות לקפוץ ממקום אחד למקום אחר אפילו אם זה בלתי אפשרי להגיע לשם ואפילו אם אתה מפיל בדרך את כל הבית. זה מראה על נחישות וכוח רצון.

21. תלווה את הבנאדם שלך למקרר ותיילל בעצבות עד שיפתח אותו.

22. בכל פעם שהבנאדם שלך מחליף מצעים במיטה, שב במרכז המיטה. הוא יודה לך על כך שאתה עוזר לו לשמור על סימטריה. בנוסף, השתמש בכל האמצעים שלרשותך כדי להוסיף את דוגמת כפות רגליך לעיצוב. עדיפות לכפות רגליים בוציות.

23. תתעלם מהתינוק של הבנאדם שלך כשהוא ער, אבל אל תשכח לעשות איתו כפיות בכל רגע נתון כשהוא ישן.

24. תיילל כדי שיורידו אותך מהעץ, וברגע שהבנאדם שלך מוריד אותך, רוץ וטפס לשם בחזרה.

25. כל חטיף שוקולד בשביל הבנאדם שלך - משמעותו חפיסת נייר חדשה ללקק ולרחרח בשבילך.

26. אם הבנאדם שלך מעיר אותך, תראה לו כמה זה מטריד אותך ותעשה את פרצוף הWTF החתולי המפורסם, אבל אל תהסס להעיר אותו בעצמך. לבני האדם לא אכפת, באמת, הם אוהבים את זה.

27. לעולם אל תיתן לבנאדם שלך ללכת לשום מקום בזמן. ברגע שהוא רוצה לצאת מהבית, תשב על התיק שלו ותסרב ללכת. עדיפות לשריטות ויללות. אם זה לא עובד, תמיד כמה רגעים לפני שהוא יוצא מהבית, תפוס נקודה נוחה על הגג של האוטו ולך לישון.

28. תשנא מים בכל נימי גופך, אבל ברגע שהברז נפתח, עלה על השיש ותבהה בו מקרוב. זו אחת ההתנסויות המרתקות בחיים.

29. אם הבנאדם שלך בונה מגדל קלפים, חכה עד שהוא כמעט יסיים, ואז פשוט שים ריצה ישר אל האמצע. אחר-כך תיצמד אל הקיר ותעמיד פני מופתע.

30.  א) לחכות לקופסא.  ב) לארוב לקופסא.  ג) להיכנס לקופסא.  ד) להשמיד את הקופסא.  ה) לחכות לקופסא חדשה.

31. כאשר הבנאדם שלך עושה משהו מעניין או יוצא דופן, הטה את ראשך מעט הצידה ותבהה בו.

32. דרוש ליטוף בכל הזדמנות, לבנאדם שלך זה לעולם לא יהיה לא-מתאים. גם באמצע התעמלות בהליכון או סקס.

33. כשהבנאדם שלך מנסה לעבוד במחשב, תרגיש חופשי לקחת תנומה ספונטנית על המקשים.

34. כדי לוודא שהבנאדם שלך ישאר לנצח שלך, תקדיש את חייך כדי להפחיד בני-זוג פוטנציאליים שבאים לבקר.

35. נסה להעיר את הבנאדם שלך באמצע הלילה רק כדי לודא שהכל בסדר, ולבדיקת אינסטינקטים שיגרתית, פשוט לך לו על הראש כשאתה מפגין אדישות.

36. כשהבנאדם שלך יורד במדרגות, תשתדל לעלות בדיוק מולו כדי לוודא שסיכוייו למעוד עומדים על המקסימום.

37. נסה לגעת במראה, ואם החתול השני מנסה לגעת בך חזרה, לך מאחוריה ותנסה למצוא אותו כדי לכסח לו את הצורה.

38. קפוץ על כל דבר שזז מתחת לשמיכה במיטה.

39. אל תתן לבנאדם שלך להעביר עמוד בעת קריאת ספר. חתולים קוראים לאט יותר.

40. כשהבנאדם שלך כותב, חשוב מאוד להילחם בעט.

41. תפתח בקרב אימתנים נגד נייר הטואלט עד שלא יישאר ממנו דבר, תפוס פינה ותתכרבל איתו עד שתתפוס תנומה. כשתתעורר, תעשה פרצוף חמוד. אם תעשה את זה כמו שצריך, תקבל שבחים על הפעולה הכל כך אינטלגנטית הזאת.

42. תאהב ספרים והתכרבל בהם בכל רגע נתון.

43. השתדל לשרוט רק רהיטים ולא את עמוד הגירוד שהבנאדם שלך קנה לך, שמיועד לכך. הוא רק בוחן אותך.

44. כשאתה מחרבן, שים לב שאתה מתיז חול לכל כיוון, אחרת מה שווה.

45. תעזור לבנאדם שלך בכך שתלקק את הכוס של היוגורט ותנקה אותה לגמרי. הם תמיד מעריכים את זה.

46. אם לבנאדם שלך נפרם השרוך, תעזור לו בכך שתרדוף אחרי השרוך המאיים על חייו במעידה פוטנציאלית והשמד אותו.

47. עקוב אחרי הבנאדם שלך לכל מקום ברחבי הבית, היא זקוקה לעזרתך.

48. חכה בכניסה לבית כשהבנאדם שלך מגיע, ותתחכך ברגליו לשם קבלת יחס. אם הוא עייף, טפס עליו ותן לכל החשקים שלך לשרוט מישהו, לצאת החוצה. אם הוא מסלק אותך, זה רק סימן שזה עובד.

49. בתור החתול הראשי בבית, זוהי חובתך הרשמית לספק כירבולים.

50. נקודת. הלייזר. חייבת. להיות. מושמדת.

רגע, עדיין אל תחזרו להיות בני-אדם! לסיום, רציתי לשמוע איתכם קצת ג'אז, ורצוי להיות חתול כששומעים ג'אז, כי חתולים יודעים לזוז.

כל אחד רוצה להיות חתול, כי רק יצור כמו חתול, מבין כל תעלול!

זה סתם חתול שתול P:

את הסופ"ש האחרון ביליתי בהופעת בלוז. היה ענק :)

לידיד שלי, א' - שאני מניחה שקוראיי שעוקבים אחרי הבלוג כבר מכירים אותו (על פרידות ישנות, פגישות מחודשות ודרקון רדום, על ביקור בקבר, חפירת אמא ופינוקיו, ככה קיבלתי את 2015..., היום שבו השתנתי על מקל וכו') - היתה הופעה. הוא מוזיקאי נודד והוא בדיוק סיים סיבוב הופעות בארץ ובאוגוסט יתחיל עוד אחד קטן. ההופעה האחרונה שלו היתה בפאב קטן בעיר השכנה ונסעתי להיות איתו. הוא עזב את הדירה שלו אז הוא גר עכשיו באוטו, אז נשארתי איתו.

ההופעה היתה נהדרת והרגשתי את המבטים שלו מדי פעם, בעיקר כשהוא ראה אותי נכנסת (הגעתי באיחור, עם חברה, ט') והנהן לעברי. מצבי הכלכלי, אני חייבת לציין, בקרשים כרגע, והעבירו כובע בין האנשים בקהל והרגשתי שאני רוצה לפרגן אז השארתי לו הרבה יותר משאני יכולה להרשות לעצמי, ולכן נורא העליב אותי שאחרי ההופעה הוא אמר לי, "את באה לראות אותי רק כשאת חושבת שיש לי וויד."

זה היה כל כך לא רלוונטי. יצאנו עשרות פעמים ועישנו ביחד רק פעם אחת. הגעתי להרבה הופעות שלו וכמה פעמים אפילו עליתי איתו על הבמה עם הגיטרה בתור אמנית אורחת, ולא זכור לי שאפילו באחת מהפעמים האלו שאלתי אותו על כיוון. וגם אם כן, אז מה? מה הוא נעלב? זה כמו לשאול אם יש כיבוד. איזה סיסי זה להיעלב מזה. אם כבר, אני זו שצריכה להיעלב שבכל פעם שאנחנו נפגשים הוא מנסה להשכיב אותי אפילו שהוא עדיין שוכב עם האקסית. הוא יותר סיסי ממני, למען השם.

אמרתי לו, "א', אל תמציא." - ולא הזכרתי אפילו את העובדה שלמרות שאין לי גרוש על התחת (זה לא משהו להתגאות בו, יו נאו) פירגנתי ובאתי, הזמנתי שתיה, השארתי לו כסף בכובע (שזה אנונימי והוא אפילו לא ידע) ושלא נדבר על נסיעות ואוכל. בשבילי זה היה בזבוז של כסף שאני ממש אבל ממש צריכה - ואני מדברת על צורך למחיה ולא לאיזו נסיעה או מותרות. זו הסיבה שנעלבתי. אבל הוא היה די שיכור כשהוא אמר את זה, אז אני מנסה להבליג לו על זה.

בסביבות שתיים בלילה היינו רעבים וחיפשנו בכל העיר מקום פתוח. לא יאמן, היה רק מקום אחד, הזמנו טייק אווי ואכלנו על החוף והאוכל היה פשוט נורא! אכלתי הכל רק כי גוועתי, אבל תכלס - זה היה איום. א' הסכים איתי.

בכל מקרה, ט' הלכה לישון אצל בן-זוג שלה ולא' היה רק שק-שינה אחד של יחיד והיינו צריכים להתרכבל בו בלילה על החוף (אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא היה בכוונה. גברים.) היה קצת קר ולא הצלחנו להתכסות עד הסוף, כי היינו שניים בשק"ש יחיד, אבל היה נחמד. יותר הטרידה אותי הלחות הכבדה - ישנו על הדשא (כי החוף היה מלא במדוזות מתות) והוא היה מלא בטל מהלחות והרטיבות העירה אותי מדי פעם.

לא ישנו כל כך טוב אבל מוקדם בבוקר (בסביבות 5 כזה) התעוררנו וחזרנו לאוטו. אספנו את ט' מהחבר שלה ונסענו לארוחת בוקר בארומה. ישבנו שם לפחות שעתיים, ואני חייבת להגיד משהו - אני שונאת את ארומה!

למה?

אני אגיד לכם למה.

כי אנחנו יושבים בכיף שלנו, והמקום הכי מוצל (היה חום אימים!) וצדדי שהיה הוא השולחן שעמד בדיוק מתחת למיקרופונים. אנחנו משוחחים ואני מנסה להתגבר על הHDD שלי ולהקשיב למה שחברים שלי מדברים, אבל כל רגע אני שומעת מלמעלה, "איציק!" "יוסי!" "חיים!" "צבוטוטי!" "קוטוטי!" - וזה ממש לא עוזר לי להקשיב טוב יותר!!! כל שניה כשנשמע הקול (ובחיי שהדבר הזה מקפיץ!) סיננתי קללה עסיסית.

אבל למדתי את הלקח - מעכשיו, אם אין אופציה טובה יותר מארומה, לוקחים טייק-אווי ויושבים לאכול בפארק.

כשהגעתי הביתה הייתי עייפה והחלטתי לישון צהריים. ויודעים מה? -

בחורף האחרון עבר עליי יום שנחקק בזכרוני מסיבה כלשהי, ומתחשק לי לחלוק אותו איתכם.

באותו יום, סיימתי לעבוד ב16:00 אחר הצהריים. הייתי עייפה כי מ5:00 בבוקר הייתי על הרגליים ורציתי לרדת מהן. החלטתי לחכות לאוטובוס בתחנה שונה הפעם, כי רציתי לעבור באיזו חנות בדרך הביתה. הטעות הגדולה ביותר של חיי.

חיכיתי כמעט חצי שעה, מיואשת, והתלבטתי אם לעבור לחכות בצד השני של הכביש, שגם משם יש אוטובוסים ליעד שלי ושם אני בדרך-כלל מחכה. שלושה אוטובוסים חלפו שם בזמן שחיכיתי ובכל פעם שחשבתי לעבור צד, היתה לי הרגשה שחוק מרפי יעשה לי קטע ודווקא כשאני אעבור, אראה את האוטובוס מגיע בצד שלי ואני אתקע שם עוד חצי שעה. זה פשוט מתאים כל כך למזל שלי. אז המשכתי לחכות.

קיבצתי כאן רק חלק קטן מכל הבעיות הכי קטנות אבל מעצבנות מאוד שקורות לכולנו, או לפחות לרובנו, ביומיום. נראה אם אתם מסכימים איתי. אם שום דבר מהרשימה הזאת לא מדבר אליכם... אתם בני-זונות ברי מזל:

1. כשלקוח/מוכר מניח את הכסף על הדלפק במקום להביא לך אותו ביד, ואז אתה צריך לאסוף את המטבעות אחד-אחד כמו קבצן שנפלה לו הכוס.

2. כשמישהו מדבר איתך באמצע שאתה קורא משהו, אתה מחליט להיות נחמד ומרים את העיניים מתוך אינסטינקט כדי להגיד, "רגע." ואז... איבדת את השורה שלך. לנצח.

3. להגיע לשיר שאתה ממש אוהב ברדיו בדיוק כשהוא מסתיים. קורה. כל. הפאקינג. זמן.

4. כשנייר טואלט נופל לך מהיד ומתגלגל מתחת למיטה ואז אתה מנסה למשוך אותו מהקצה אבל הוא רק ממשיך להיפתח במקום להתקרב אליך. בסוף אתה מצליח להוציא אותו ויש לך גליל ביד אחת וגוש ענק של נייר ביד השניה. עכשיו אמא טבע בוכה.

5. כשמישהו פותח את הדלת בשבילך אבל אתה עדיין די רחוק מהכניסה אז אתה צריך למהר ולהיכנס כדי לא לעכב אותו למרות שבכלל לא ביקשת שיחזיקו לך את הדלת.

6. סרטים שהווליום של הדיאלוגים חלש מדי והווליום של האפקטים והמוזיקה חזק מדי וצריך לשנות כל שניה את הווליום כדי לשמוע את מה שאומרים אבל לא לקפוץ בבהלה כל פעם שמישהו מניע את האוטו. מרגיזז.

7. כשהאוטובוס פשוט חולף על התחנה שלך ואתה מתחיל לרוץ אחריו ואז מבין שהוא נוסע בלעדיך ומפסיק לרוץ, ודווקא אז הוא נזכר לעצור לך 100 מטר מהתחנה ואתה צריך לרוץ כדי להגיע לדלת שנפתחה עבורך. באמת תודה. אחרי תגובה כל כך איטית מצדך, מר נהג, אני בכלל לא מודאגת לנסוע איתך. תסלח לי בזמן שאני מתעלפת על המדרגות כי רצתי עכשיו חצי מהדרך ששילמתי עליה.

8. מזכירה אלקטרונית שמתחילה בדברים הכי פחות חשובים ומסיימת במה שרצית.

"כדי לשמוע על מבצעים ללקוחות חדשים, לחץ 1. להירשמות למועדון לקוחות, לחץ 2. לשלם על דברים שאתה בכלל לא צריך או רוצה, לחץ 3. לניהול שיחה ארוכה עם רובוט שמציע לך ללחוץ על מספרים כבילוי אחר-הצהריים שלך, לחץ 4. לעדכון כל מיני פרטים על עצמך ועל תעודת הזהות שלך, לחץ 5. להאזנה למוזיקת מעליות למשך חצי השעה הקרובה, לחץ 6. לחזרה על כל מה שאמרתי כי הזמן שלך לא כזה יקר, לחץ 7. כדי לפנות לבן אדם בשר ודם ופשוט להגיד לו מה אתה רוצה ולסיים עם זה, לחץ 8."

9. כשהמחשב איטי מדי ואתה מחכה יותר מדי זמן כדי להגיע לגוגל עד שכבר שכחת מה רצית לחפש.

10. כשאתה מכפתר חולצה עם מיליון כפתורים ורק כשאתה מסיים אתה מגלה שפספסת כפתור אחד והכל יצא עקום ואתה צריך לפרום ולהתחיל מההתחלה.

לפני כמה שנים התחלתי לקנות רק מוצרי קוסמטיקה עם ארנב. לא תמיד היתה לי מודעות לנושא, אבל כשהתחלתי לחשוב על זה ולברר,

וטוווווב לי עם זה. אבל לאחרונה גיליתי משהו שלא ידעתי. רציתי להרחיב את האופציות (כי לא היו לי הרבה. לא כולם אוהבים לשים ארנב על המוצר שלהם, גם אם הם מהחבר'ה הטובים. לך תבין.) אז התחלתי לגגל. וגיגלתי וגיגלתי ושתיתי קפה וגיגלתי עוד קצת... ואז הגעתי לאתר שמפרט בדיוק אילו חברות עושות ניסויים על בעלי חיים ואילו לא. ותוך כדי עלעול חפוז, אני מגיעה למשהו חדש שלא ידעתי, כי גוגל אוהב להשכיל אותנו: חברות הסיגריות שעושות ניסויים על בע"ח.

אולי אני בורה, אבל אני לא ידעתי שיצרני סיגריות עושים ניסויים על בע"ח. זה חולה. לא חשבתי שיש צורך לבדוק אם הרעל שהם שמים בתוך הנייר המגולגל רעיל או לא, כי הוא הרי הורג בכל מקרה. אין היגיון בלענות בע"ח לשום מטרה, אבל בעיקר למטרות הרג של בני אדם.

 אני ג'אם ואני מעשנת ווינסטון אדום כבר 6 שנים (אוהבים אותך ג'אם).

כשגיליתי את זה מיד התחלתי לברר אם ווינסטון עושים או לא עושים ניסויים על בע"ח. הרגשתי בחילה רק לחשוב על זה - כי כמובן, תוך כדי מחקר, נאלצתי להיתקל בתמונות זוועתיות שעד היום רודפות אותי, של קופים עם מסכות על הפנים שאולצו לעשן סיגריות בכפייה במשך שלוש שנים ברצף, או כלבים עם צינורות של ניקוטין ישר לורידים, או עכברים לבנים קטנים בתוך קונטיינרים, דחוסים שם כמו ריבה עד שהם קיבלו את הצורה של הקונטיינר, כשישירות לתוך האף שלהם זורם עשן סיגריות באופן קבוע. לא ידעתי איך להכיל את התמונות ורציתי לפרוץ לאיזו מעבדה ולהציל אותם. הייתי חסרת-אונים. לא יותר מהיצורים האלה, כמובן, אבל באופן פרופורציונלי כלשהו.

תאמינו לי, חבר'ה, אני לא אדם רגיש כשזה מגיע לעניינים גרפים, אני מסוגלת לצפות בפורנו הכי קינקי ואולי אפילו ליהנות מזה, אני רואה סרטי אימה וחלקם אפילו עושים לי את זה. אבל כאן לא מדובר בסרט או משהו מבויים, מדובר בדברים שבאמת קורים, ממש עכשיו, במקום אחר, ליצורים חסרי-אונים.

כשאני מעשנת ודבורה עפה לידי, אני משתמשת בסיגריה כדי להרחיק אותה, כמו נשק, כי אני יודעת שבע"ח נרתעים מהריח הזה. כשכלב עובר לידי ואני מעשנת, הוא מתרחק מהעשן. הם שונאים את זה; ואז בני אדם מזדיינים מכריחים אותם להסניף את הזבל הזה שלוש שנים ברצף?! - וואט ד'פאק, מאאן! אני מסוחררת אחרי שתי סיגריות ברצף כשאני לא במוד, ואני רק בן-אדם בפעם האחרונה שבדקתי.

לא הצלחתי לברר בנוגע לווינסטון ובאותו הלילה לא ישנתי. ניסיתי לברר עד איזה 4 בבוקר ובחלק מהאתרים היה כתוב שהם עושים ניסויים ובחלק מהאתרים כתוב שלא. לא יכולתי להישאר עם הספק, אני לא סובלת את המחשבה שאיזה עכבר קטן סבל בשביל כמה דקות של הקלה בשבילי. הרגשתי, פיזית, בחילה. רציתי להקיא.

למחרת התעוררתי די מוקדם (יחסית לשעה שהלכתי לישון. ישנתי בקושי 3 שעות.) ומיד התקשרתי לאגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים. הרגשתי שאם גוגל לא יתן לי תשובות, סביר להניח שאדם בשר ודם שאכפת לו מהנושא, כן ייתן.

הבחור שדיבר איתי היה מותק. הוא אמר שיברר לי את זה ויחזור אליי, ואחרי שעה הוא באמת חזר.

שמעתי מסמכים ברקע (רמז מובהק לעבודה שהוא עשה כדי לעזור לי) ואמר שעד לפני שלושה חודשים (שלושה!) הם אכן עשו. אבל אז קנתה אותם חברה אחרת והיא ממוקמת בשווייץ, ושם יש חוק שאוסר ניסויים בבעלי חיים (לפעמים אני לא מאמינה שצריך להמציא חוקים בנוגע לדברים מסויימים, זה קצת עגום), אז הם משתמשים בתוצאות הניסויים של החברה, אבל לא עושים את הניסויים בעצמם.

פחות הפריע לי שהם משתמשים בתוצאות, כי אני לא יכולה לעצור את זה בעצמי, זו המציאות, אבל לפחות אני לא לוקחת בזה חלק. כלומר, כל עוד הכסף שלי לא הולך על כלובים חדשים ומזרקים שמשתמשים בהם בשביל כל מיני הזרקות של רעלים לורידים שלהם ומסכות חדשות כדי שיעשנו בכפייה, אז לפחות המצפון שלי נקי.

אבל הכי כאב לי, ויכאב לי לנצח אני חושבת, זה שבמשך 6 פאקינ' שנים, הכסף שלי (וזה הרבה כסף!) הלך על זוועה כזאת. על חברה שפתחה מעבדות ומילאה בהן חיות אומללות וייסרה ועינתה אותן. למען השם, זה פשוט נורא. איבדתי את כל האמון שלי (ולא היה לי כזה הרבה מראש) במין האנושי.

תאמינו או לא, לחיות יש יותר אנושיות מאנשים מסויימים.

חבר הכי טוב שלי, ס', אמר, "יאיי, אני גאה בך. אז עכשיו תהי צמחונית?"

"אם אני לא אוכל בשר, מה אני אוכל? אני לא חובבת פירות וירקות גדולה, אני בקושי אוכלת מוצרי חלב. לא יישאר לי מה לאכול חוץ מפחמימות. אני אמות."

"תאכלי טבעול."

על זה אמרתי, "ס', אני מכבדת את זה שאתה לא אוכל בשר, תכבד את זה שאני לא אוכלת בשר מזוייף."

"אבל מה עם החיות שהורגים אותן באכזריות?"

"ביהדות אסור לשחוט חיות באכזריות, אז מעכשיו כשאקנה בשר, אבדוק שהוא כשר, וזהו."

"אוף, ג'אם. תהי צמחונית." הוא אמר.

הוא היפי טבעוני, אם לא הבנתם :)

ובאמת לא התחשק לי בשר כמה ימים טובים אחרי התמונות האלה. אני עדיין נחשבת 'טורף' בשרשרת המזון ואני לא צמחונית, אבל הייתי מאוד קרובה לשם. לכו תדעו, אולי יום אחד.

אני מקווה שאני אצליח לעמוד בכלל בכל עניין הכשרות הזה. אני מתה על מקדונלד'ס...

דבר אחרון: הגעתי למסקנה חשובה מאוד. כדי לגרום למישהו להפסיק לעשן, לא צריך להראות לו ריאות שחורות או אנשים גוססים, זה לא יעשה להם כלום. לפחות לי זה לא עושה כלום. אני יודעת שהיחידה שנפגעת זו אני ולא פגעתי באף אחד אחר כל עוד לא עישנתי עליו ישירות.

מה שצריך לעשות זה להראות להם חיות מסכנות שסבלו בשביל זה. סיפרתי לידיד שלי שסיגריות Next עושות ניסויים בבעלי חיים (זה מה שהוא מעשן), ומאז הוא לא עישן אפילו סיגריה אחת. הוא לא החליף חברה - הוא פשוט לקח את זה כהזדמנות להפסיק לעשן. הוא ענק ממני, אני לא יודעת אם אני הייתי מצליחה. סביר להניח שפשוט הייתי מחליפה חברה. אני גאה בו.

אנשים כאלה מחזירים לי את האמון האבוד בגזע הזה.

תראו כמה הם מתוקים וכמה אהבה הם נותנים, איך אפשר לגעת בהם לרעה בכלל?? -