כתבתי שיר לפני זמן רב, בשם The Dreamer. ואמנם אני יודעת שכשאתה שר, אנשים לא שומעים את מה שאתה מנסה להגיד, אלא את מה שהם רוצים לשמוע, אבל כשכתבתי אותו, לא במודע, התחלתי לשים לב שהוא מדבר קצת עליי.

זה קרה לי פעם כשכתבתי שיר על איש שאיבד מישהו או מישהי שהוא אהב וחש חרטה על כך שהוא לא יכול לתקן את הטעות שעשה ושגרמה לו לאבד את אהובתו ואיבד אותה לנצח. זה שיר ישן, אז אני לא זוכרת אם האדם היקר לו מת בסוף או לא אבל אז הבנתי שזה יצא בדיוק כמו מערכת-היחסים הקודמת שלי. בן הזוג שלי עשה כמה מעשים בלתי נשכחים ואז התחנן בפני לסלוח לו. אני לא שוכחת את זה.

זה סיפור הזוי אז אני לא מאשימה אתכם אם לא תאמינו לי אבל זו האמת ואני משתפת אתכם:

נקרא לו ש'. לאחר שנפרדתי ממנו המשכנו להיפגש ולהיות ידידים טובים, דבר שלא קורה להרבה זוגות ואהבתי את זה. הטעות היא שגרנו יחד אחרי הפרידה. בדיוק הייתי צריכה לעזוב את הדירה שלי באופן די פתאומי והוא אמר לי שהוא גם בדיוק שוכר דירה חדשה אז שאצטרף אליו כשותפה. הסכמתי.

עבדתי מסביב לשעון בתקופה הזו כך שבקושי הספקתי לפרוק את כל הדברים שלי והרבה עוד נשאר במזוודה (לא היו לי הרבה חפצים אבל גם זמן לא היה לי), ואחרי העבודה הציע לי ידיד שאבוא אליו הביתה לשתות משהו.

זה היה ידיד טוב, נקרא לו רסטה. אני אומרת היה כי הוא טס לתאילנד ולא ראיתי אותו מאז והוא גם הוריד את הרסטות, אבל הוא היה כמו אח בשבילי אז הוא תמיד ישאר אצלי רסטה. לא ראיתי בזה דבר רע וגם לא אמרתי לשותף שלי לדירה (שהרי כבר לא היינו אז ביחד זמן די רב) שאני לא חוזרת בלילה, כי הוא ידע שאני יוצאת לפעמים והוא לא רואה אותי עד הבוקר.

ישבתי אצל רסטה ועישנו באנג והיה נחמד ובגלל ששנינו היינו צריכים לקום לעבודה בבוקר החלטנו שאני אשאר לישון אצלו.

כן, ישנתי איתו במיטה, זה לצד זה, ולא קרה שום דבר. אני עושה את זה לפעמים. שוב, הוא היה כמו אח בשבילי. ישנתי אצלו עשרות פעמים ולא היה כלום. הוא היה סטלן מסומם וקליל ומעולם לא היה ביננו מתח מיני, למרות שבהתחלה כשרק הכרנו הוא היה רומז לי רמיזות, לפעמים אפילו בוטות, אבל לאחר כמה זמן הוא הפסיק כשראה שזה לא מתקדם. הוא אפילו נפתח אלי פעם ואמר לי שנמאס לו שבחורות מתות עליו אבל אף פעם לא בקטע מיני. הן רוצות להיות ידידות טובות שלו אבל לא מעוניינות במערכת יחסים. אמרתי לו שהוא פשוט מתנהג כאילו הכל בצחוק ולא עושה משהו כדי באמת להשיג אותן. זה נקרא לדחוף את עצמך לתוך הFreindZone.

אבל אני סוטה מהנושא. בכל-אופן, בבוקר למחרת התעוררנו והוא אמר לי שכל הלילה הטלפון צלצל פעם אחר פעם ללא הפסקה וזה הפריע לו לישון אז הוא כיבה אותו. הדלקתי את הנייד לראות מה קרה והיו לי כמעט שלושים שיחות שלא נענו, ממנו. מהשותף שלי. האקס. ש'.

רציתי להתקשר בחזרה לשאול מה קרה כי זה די מבהיל. הוא קצת דרמה-קווין לפעמים, אבל לא ידעתי מה לחשוב. ואז ראיתי שהוא השאיר לי הודעה קולית ופתחתי אותה.

זו הייתה ההודעה הכי מגעילה שקיבלתי אי פעם. אני לא אפרט מה הוא אמר כי זה מיותר אבל היה ברור שהוא היה לא רק שיכור אלא גם מסומם ממשהו כבד. בחיי, אם לא היה כתוב שזה הוא ולא הייתי מכירה את הקול שלו לא הייתי מנחשת בחיים שזה הוא. אם הייתי שומעת את זה סתם באופן רנדומלי הייתי חושבת שזו טעות ושמי שמדבר שם זה ילד חסר-חיים ומטומטם שמחפש מה לעשות בשלוש בלילה.

לא רק זה, אלא שבהודעה הקולית הזו הוא גם סילק אותי מהדירה ואמר שהוא חתום על החוזה ושהוא לא רוצה שאני אגור שם יותר.

אני אדם שכדי להכעיס אותו לא צריך לקלל, להעליב או להתווכח, אפילו לא להרביץ. משום דבר כזה אני לא כועסת, קשה מאוד להכעיס אותי. אבל אפשרי. זה סוד מקצועי אז אל תספרו לאף-אחד: פשוט מאוד, כדי לגרום לי באמת לכעוס צריך רק לנסות להשפיל אותי. גם הטרדה טלפונית תכעיס אותי כמובן, אבל החולשה שלי היא הכבוד שלי, זה כל מה שיש לי.

באותו רגע אמרתי לידיד שלי שנצא מוקדם כי הוא צריך לעצור לי בדירה. לא הסברתי לו מה קרה והוא גם לא שאל כי ראה כמה אני נסערת. חזרתי הביתה בסביבות שש בבוקר, דפקתי בדלת כל-כך חזק שהערתי לדעתי את כל הבניין. שמעתי אותו יורד במדרגות (היו לנו מדרגות בכניסה לבית בקומה האחרונה. משהו מוזר, כאילו גרנו על הגג) והוא פתח לי.

התפרצתי פנימה ומהמבט החטוף שהעפתי בו ראיתי שהוא בהאנג-אובר כבד. לא אמרתי מילה, פשוט עליתי ונכנסתי לחדר שלי. הוא ראה שאני נסערת ועמד בכניסה, שאל אותי מה קרה ולמה אני נראית כועסת, האם אני יוצאת לעבוד ואיך היה במשמרת אתמול. כאילו לא קרה כלום בלילה והוא מדבר איתי טבעי לגמרי. זה רק הכעיס אותי יותר.

ארזתי את מה שפרקתי לפני שבועיים ולקחתי את התיק שלי כשאני אפילו לא מסתכלת עליו. כשהוא ראה את זה הוא כמובן התחרפן. הוא שאל למה ובלי לענות הפעלתי על רמקול את ההודעה הקולית שלו, הנחתי את הטלפון על השידה כשההודעה שלו מתנגנת לה ברקע, והמשכתי לארוז. כשהוא שמע את זה הוא העמיד פני המום ואמר שהוא היה מסומם כשהוא הקליט את זה ושאני לא אקח את זה קשה.

"לא לקחתי קשה," אמרתי לו, "אני רק ממלאה אחרי הבקשה שלך ועוזבת את הדירה."

"ולאן תלכי?" הוא שאל אותי, "אני אדאג לך."

"ספר לי על הדאגות שלך בהודעה קולית. אתה טוב בזה." עניתי.

באותו רגע הוא עשה משהו שמעולם הוא לא עשה ולא הייתי חולמת שיעשה. הוא תפס את שתי הכתפיים שלי ואמר, "את לא הולכת לשום מקום." הוא אחז חזק, חזק מדי; הוא לקח לי את התיק וזרק אותו לצד השני של החדר.

הוא אף-פעם לא היה אלים כלפי וידעתי שהוא היסטרי. באותו רגע עמדתי ליד שולחן קטן בחדרי שהיה מונח עליו בקבוק בירה עם ממש מעט בירה בתחתית. כשראיתי איך הוא נראה ופחדתי שיאבד שפיות (הבנאדם יודע אומנויות לחימה) פשוט בעטתי לו בביצים וזרקתי עליו את הבקבוק. מזל שהוא התכופף מהבעיטה בביצים כיאחרת בקלות. הבקבוק התנפץ על הקיר מאחוריו. זכוכיות עפו לכל כיוון, עליו ועל הרצפה. הוא נראה מבוהל ובלי להתעכב, עד שיתאושש, לקחתי רק את התיק הקטן שלי ורצתי החוצה. בלי שום-דבר פרט לנייד, סיגריות, הבגדים שעלי וכמה חפצים כמו ספר, מחברת עם עט, ארנק ומשקפי שמש. הלכתי לעבוד.

הייתי כמובן מאוד נסערת בעבודה והתחלתי את היום בשיחת טלפון איתו אחרי הטרדה נוספת, צועקת עליו שלא יתקשר יותר ושאבוא לקחת את הדברים שלי בעוד כמה ימים. הבוס שלי שמע את הדרמה אבל לא התערב ונכנסתי לעבוד כאילו לא קרה כלום.

הייתי שוב הומלסית בתקופה שאחרי, אבל זה כבר סיפור אחר. והוא - נזרק מהדירה על ידי הבעלים אחרי חודשיים כיוון שלא הצליח לעמוד לבד בשכר הדירה. דאא. הוא היה מובטל.

דרך-אגב, יורד גשם עכשיו והוא דופק לי על החלון והופך אותי לנוסטלגית ובאופן נעים גם מדוכאת משהו. מי לייק.

מאחלת לכם חורף נעים ונטול דרמות :)

Teen Age:

Have Time + Energy… But No Money.

Working Age:

Have Money + Energy… But No Time.

Old Age:

Have Time + Money… But No Energy.

נכון. זה מיותר לפתוח כביכול "הסבר" על עבודה שלך, אבל אני מרגישה שאני חייבת להבהיר כמה דברים.

אני מניחה שלכותבים מביניכם זה נשמע כמו נרטיב לא מאוד מתקדם וזה נכון. כתבתי אותו בשיעור תנ"ך בכיתה ט'. אני אפילו זוכרת איפה ישבתי כי זה הנרטיב האהוב עלי מהתקופה הזו.

דבר שני, זה לא נרטיב שלקוח מתוך ספר שלי או משהו אלא סתם קטע שעלה לי לראש וכתבתי ומייד ארחיב על כך.

וחוץ מזה... אני יודעת שאני מחרטשת הרבה ומבלבלת לכם במוח, אבל....

אתם יודעים איזה קשה זה לפרסם עבודה בפעם הראשונה?! זה נראה פשוט, אבל זה לא. לא לי. אני דרמה קווין בדברים האלה.

אז למה התעקשתי לעשות את זה בכל זאת? - פשוט.

אם נדבר בקטן לרגע, רק בתוך הארץ הקטנה שלנו, בינינו - ואל תגידו לי שזה בולשיט כי זה לא - אין הרבה מקום לאמנות. היא קצת התייבשה לה, הגברת המסכנה, מאחורי האקטואליה והפוליטיקה, מאחורי הטכנולוגיה, המכונאות והאלקטרוניקה. היא קצת נחנקת לה שם למטה מתחת לאדמה, לצד קבריהם של ש"י עגנון ושל דוד הנדלר, שוכבת לצד קברה של רחל המשוררת ובוכה בחושך ובלחות.

טוב, נסחפתי. אבל אם האמנות הייתה יכולה, היא באמת הייתה קוברת את עצמה. כן, אותה אמנות שסיקרנה אותנו בתור ילדים - אני מדברת על ספרות, מוזיקה, ציור, פיסול, ריקוד, עיצוב, ארכיטקטורה, שירה, דקלום, צילום וכולי וכולי.

שני התחומים היחידים שתשמע עליהם היום הם בעיקר שירה או קולנוע. וזה רק כי זה מוכר ומכור.

נכון שספרים עדיין ותמיד יהיה חלק מהעולם האנושי. לא נוכל להיפטר מהמילים כל-כך בקלות, אבל זו לא אימפריה כפי שזה היה פעם. כמה סופר מכניס לכיס היום בתמלוגים? כלום אם לא פחות. לכן זה הולך ודועך. וכמה סופרים ישראלים טובים באמת כבר יצאו מגבולות הארץ הנבחרת? נכון. הם נספרים על יד אחת.

זו בעיה שכבר הרבה זמן מפריעה לי ואני בטוחה שלעוד הרבה אנשים - הפוליטיקה עומדת באמצע, כי בארץ קטנה כזו חייבים תמיד לדעת מה קורה. חייבים להכניס את האף ולרחרח, למצוא סדק חדש אל העולם ולהציץ, כי אנחנו חיים על ביצים, כי חס וחלילה לברוח לעולם אחר לכמה דקות או אפילו שניות. מה יהיה אם לא נדע?!

הטכנולוגיה עומדת באמצע, כי בארץ קטנה כמו שלנו חייבים להיות ברמה טכנולוגית טובה שתאפשר לנו להשיג נשק טוב ולהיות תמיד ביתרון על האויבים שלנו.

המכונאות והאלקטרוניקה עומדת באמצע כי מה פתאום שחיל האוויר שלנו יהיה קצת פחות מהכי טובים?

ואני לא אומרת שכל זה לא נכון. זה מעבר לנכון. אנחנו ארץ קטנה שמוקפת אויבים ועלינו למצוא את הדרכים להגן על עצמנו בכל נשק אפשרי. אבל אני לא מאמינה שהקרבן צריך להיות רוח ותרבות.

לדעתי, אלה דברים שבאים והולכים. פוליטיקה משתנה כל הזמן, כנ"ל על טכנולוגיה ועסקי השעשועים. רדיו יהפוך לטלוויזיה ומשם ליוטיוב ותוכנות שיתוף. היום נפציץ בטעות את סודאן ומחר סוריה תפציץ אותנו. היום הממשלה שלנו תוציא חמש-עשרה מיליון דולר על מטוס קרב שאמריקה לא נותנת לנו, מתוך פחד, להשתמש בו ומחר המסים יעלו כדי לחסות על זה. זה גדל וגדל, זה כדור שלג מטונף מבוץ. זה נמאס באיזה שלב.

איפה אפשר להניח את הראש ולעצום עיניים? לשכוח מהמיתון וממחירי הדלק? לשכוח מהמצב הבטחוני ומהבחירות הקרובות? רק שם. בין דפיו של ספר. לרקע מוזיקה נעימה.

יש כל-כך הרבה תרבויות בעולם ולכל תרבות יש את מה שמאפיין אותה, אם זה מאכל מסויים או מוזיקה אופיינית, לבוש מסורתי או סגנון דיבור. מה לנו יש חוץ מחומוס ופלאפל שאפילו לא באמת שלנו? נכון, אלברט איינשטיין היה יהודי. יאיי. כמה זמן נתפס עליו? עם כל הכבוד לאלברט איינשטיין, הוא לא כבר מזמן נרקב לצערנו.

אני לא אומרת שצריך לחפש לעצמנו תעסוקה כדי לאפיין את עם ישראל או כדי לתת לנו מקום בעולם, אני רק אומרת שזה חלק מזה.

צריך לטפח את האמנות כי היא מה שמחזיקה אותנו. תחשבו על זה לרגע. כל אדם - ואני מדברת עכשיו כלל עולמי - חושב אחרת, רואה סיפור בדרך שונה, שומע מוזיקה בצורה אחרת. כולנו מגיבים עם צקצוק בלשון על תאונת דרכים נוספת אבל כל אחד חש שונה לשיר חדש, להחלקה אמנותית על הקרח, ללחן מיוחד.

יש לי שאיפות גדולות, לעצמי כיחיד ולארץ הקטנה הזו שאני שונאת ואוהבת באותו הזמן. אני רוצה להגיע רחוק מאוד וזו הסיבה שאני מתרגמת את הסיפורים שלי לאנגלית ובקרוב, לאחר שאדע, גם לאיטלקית. זו הסיבה שאני לא מתכוונת לפרסם את הספר שלי בארץ ולהסתפק בזה אלא מתכוונת להוציא אותו בכל תרגום שהכיס שלי יצליח להביא. אני רוצה קהל גדול. כלל עולמי. לא בשביל הפרסום למרות שגם זה לא מזיק - אלא כי חבל על כל המקום המבוזבז על זה על הגלובוס!

הלוואי שיום אחד נטפח את האמנות שלנו באמת. נבין בראשים האטומים והקטנים האלה כמה היא חשובה לפיתוח המין האנושי, לפיתוח עמים שלמים שהיום נעלמו מההיסטוריה, לרגש ולתכונות האנושיות האינסופיות שטמונות בכל אחד.

זה הדבר האחרון שצריך להיות חסר-משמעות בעולם ובחברה. זה חלק מאיתנו, חלק מהטבע האנושי. אי אפשר לברוח מזה! אמנות הייתה ותמיד תהיה דבר משמעותי לאנושות וזה מה שמבדיל אותה מכל תחום אחר שציינתי למעלה. היא לעולם לא תתיישן ולעולם לא תשתנה. היא תתחדש ותישאר כפי שהיא. בלי מכונאות אנחנו חברה מיושנת אבל בלי תרבות אנחנו לא חברה. אין לנו אפילו את זה.

זה גם מה שמבדיל אותנו מחיות. לבעלי-החיים יש יצר הישרדות, הם יכולים לשמור על הבית שלהם ולהגן על משפחתם ועל צאצאיהם מתוך יצר ההישרדות שיש גם להם וגם לנו. אבל כלב, גם אם ממש רצה, לא יכול להיות יצירתי. פיל לא יכול ליצור יצירת אמנות אפילו אם הוא מאוד מוכשר בלסובב את הזנב שלו בזמן שהוא תופס בו במכחול.

שמעתם על החתול האמן? כמה שזה גרם לי לצחוק, אבל זה היה מסוג הצחוקים העצובים שאתה לא יודע איך לבטא את הבאסה שלך בדרך אחרת: חתול אחד הלך על קנבס עם רגליים מלוכלכות והשאיר עליו טביעות. לקנבס הזה עם הלכלוך קראו יצירת מופת!

......

....

..

אתם יודעים מה? שיזדיין כל מי שחושב ככה.

שיזדיין! כי אני קורעת את התחת כדי לכתוב כמה מילים על דף (לא כאן, כאן אני פשוט מקלידה בהיסטריה ועצבים) ואף אחד לא שמע עליי אפילו ולא קרא את החרא שלי, אבל כל מה שהחתול המזורגג הזה עשה זה להיות מטומטם עד כדי כך שהוא הולך על דיו או מה שזה לא היה ואז על איזה קנבס ממש יקר שהוא הכתים והרס אותו ועכשיו הוא אמן?!

איך??

תסבירו לי - איך?!?!!

ועוד דבר - בעלי-החיים לא חושבים ככה, אתם יודעים... 

מעולם לא ראיתי חתול הולך על קנבס עם רגליים מלוכלכות ומביט מאחוריו כשהוא ממלמל לעצמו, "המממ... אני משתפר. אני בדרך הנכונה."

אלא אם כן אלה חיות מ'חוות החיות' של ג'ורג' ארוול. הן היו חכמות. ושוב - בן-אדם המציא אותן!

בן-אדם יכול לא להתחבר לאמנות כמובן, להיות טיפוס לא אומנותי או מאוד ריאלי וזה בסדר גמור. אבל הוא לא יכול לשנוא אמנות. אולי תחום מסויים או כמה תחומים, אבל הוא חייב לאהוב משהו. זה טבע אנוש. הוא חייב לאהוב סוג כלשהו של מוזיקה, הוא בטוח קרא וחיבב איזה ספר פעם ואם לא, בטוח תמצא באוסף הזיכרונות שלו איזה ציור שצייר כשהיה ילד ועוד היה לו ראש פתוח. זה דבר אישי לכל אחד, אמן או לא - חברה, אוכלוסייה, בני-אדם בעלי מוח > לא יכולים להתקיים בלעדיה.

זה כמו שמישהו יגיד שהוא לא אוהב אוכל. זה לא יכול להיות! אתה יכול אולי לא לאהוב סוג מסויים של אוכל או לשנוא את המצב של לאכול מול אנשים (כן, יש כאלה,) אבל אתה לא יכול לשנוא אוכל! כולם אוהבים לאכול... משהו. זה חלק מהטבע שלנו! כן, אנחנו יצורים לא תבוניים במיוחד בעלי יצרים חזקים יותר מהשכל שלנו וגם אם נשנא אוכל, יצר התאווה ואם לא אז יצר ההישרדות, יכריח אותנו לאכול. זו הסיבה שהאוכל עדיין לא נעלם מהעולם. וזו הסיבה שגם אמנות עוד לא נעלמה - כולם זקוקים לה. היא גם לא תיעלם, אני לא דואגת. אני פשוט ממש לא מבינה איך אפשר לשים אותה אחרונה בסדר העדיפויות בכל דבר שיש על סדר היום. זה מטריף אותי!!!

אני חושבת שהאמנות צריכה להתפתח על-ידי בני אדם בכל דת, מוצא או חברה שהיא. אבל אני גם חושבת על עצמי - אגואיסטית, אני שואפת להגיע הכי רחוק שאפשר. אל הקטבים אם זה אפשרי. (תרגעי, גברת, תרגעי טוב?)

ועכשיו בקשר לטייסון (סוף סוף): כתבתי אותו כשהייתי בתיכון. אולי בת 15 או 16, אולי פחות, בכל מקרה, זה פשוט מאוד:

הייתי מאוד משועממת וכשהשתעממתי בשיעור נהגתי לצייר (או נכון יותר - לשרבט), או לכתוב, בעיקר דיאלוגים. אז כתבתי פשוט נרטיב שקפץ לי לראש.

אני משתמשת בשיטת הכתיבה האינסטינקטיבית. יש לי תמונות בראש, סצנה, תיאור, תמונה, שיחה, דמות, כל דבר שהוא - מהראש אל הדף. מיד. על המקום. בלי לחשוב יותר מדי. שלב השכתוב עדיין יחכה שם כשאסיים.

בכל מקרה - לא הייתי בכיתה באותו הזמן. הייתי שם, בעמק המושלג. בחיי! כשסיימתי לכתוב את היצירה והבנתי שכאן זה צריך להיעצר, התעוררתי. זה משהו שאין סיכוי להסביר.

ואהבתי את הנרטיב הזה והבטחתי לעצמי שיום אחד אני אכתוב ספר על טייסון ואצרף לשם את הנרטיב.

טוב, נראה לי שזה הזמן לבירה. עשיתי לעצמי חשק לפרוש לכתוב אז עכשיו אלך לכתוב ולשתות באותו זמן! > עולם הרשע הזהר: יש לי כוחות על-טבעיים ודמיון פרוע! אווו כן - ועני גם חנונית!

טוב, אם הגעתם כל-כך רחוק עד כאן אני מצדיעה לכם. הצלחתם לקרוא את כל החירטושים שלי מההתחלה עד הסוף. וואו. בלי לדלג באמצע על כלום?? אוווו....

ברכותיי! אתם החברים החדשים שלי!

עכשיו תוכלו תבוא שוב בפוסט הבא ולקרוא עוד חרא כזה!

נהדר! אני נרגשת.

addio

     קרה לכם פעם שנכנסתם למיטה, עצמתם עיניים ואתם אט אט עוברים למצב של בין חלום למציאות - ואז, רגע לפני ששקעתם בשינה, אתם מרגישים כאילו אתם נופלים מגובה רב ומתעוררים בפאניקה, כשאתם מפוחדים ומזיעים?

לא?

לעזאזל. זה קרה לי אתמול בלילה. זה מבאס.

בכל-אופן, רציתי לפרסם היום את אחד מהסיפורים הקצרים שלי, אבל אני אדחה את זה לפעם אחרת. זה עדיין מוקדם מדי ויש לי פרנויה מוזרה לגבי פרסום היצירות שלי והוצאתם מהמגירה. משהו שהוא הפוך מקלפטומניה אני מניחה, אבל של אומנים. קלפארט...ופוביה?? הממ... מעניין.

במקום זה אני רוצה לשתף אתכם במשהו:

מונולוג.

כן, המחלה שלי. אני חולת מונולוגים. בעיית כותבים חמורה שלא עוברת עם הזמן ולא גורמת לתסכול אבל כן מחמירה את סטטוס החנון שלך בכמה נקודות למעלה.

המונולוג לקוח מהסרט "Candy" ("קנדי"), שמבוסס על הרומן של לוק דייויס "Candy: A Novel of Love and Addiction". בסרט משתתפים הית' לדג'ר האגדי ואבבי קורניש המדהימה. שניהם סופר מוכשרים.

הסרט מדבר על זוג שמאוהב אהבה מטורפת. הם חיים חיים מלאי תשוקה כשעם הזמן (זמן שהצופה ו\או הקורא מעביר איתם) הם מתמכרים לסמים (הירואין בעיקר). אני לא אספר יותר מזה כדי להימנע מספויילרים, אבל למי שכן ראה את הסרט (ותכלס גם למי שלא ראה - אבל תראו!) זה מונולוג מהקטע שבו דן (הית' לדג'ר) נכנס לבית ורואה את כל הכתבים שקנדי (אבי קורניש) השאירה על הקירות עם הצבעים שלה. סיפור עצוב וקצת מפחיד שכתבה לאחר ההתקף שלה.

ברקע שומעים את קולה של קנדי, מספרת את ה'סיפור' הכתוב בזמן שדן מביט סביבו בתדהמה. זו אחת מהסצינות החזקות בסרט הזה.

"Once upon a time, there was a Candy and Dan. Things were very hot that year. All the wax was melting on the trees. He would climb balconies, climb everywhere. Do anything for her. Oh Danny boy. Thousands of birds. The tiniest birds adorned her hair. Everything was golden. One night the bed caught fire. He was handsome, and a very good criminal. We lived on sunlight and chocolate bars. It was the afternoon of extravagant delight. Danny, the Daredevil. Candy went missing. The day's last rays of sunshine cruise like sharks.'I wanna try it your way this time!' You came into my life really fast, and I liked it. We squelched in the mud of our joy. I was wet thighed with the surrender. Then there was a gap in things. And the whole earth tilted. This is the business. This is what we're after. With you inside me... Comes the hatch of death..."

אמן לזה.

אני אוהבת מונולוגים!

זו מחלה מטורפת של כותבים (אהה.. רק שלי?)

ושל אנשים.

אני... חושבת.

אני לא טיפוס מאוד אינטרנטי או טכנולוגי בכל מובן אפשרי. יש לי טלפון שמוגדר ברוב התרבויות כ'גרוטאה' ואני עדיין כותבת בעט ודף מדי פעם. בזמני הפנוי אני לא שולפת אייפוד (אין לי) או סמארט-פון (מה ההבדל?) אלא ספר טוב או בלוק לציור. אני מספרת לכם את זה כדי שתבינו שאינטרנט די חדש לי - הפעמים היחידות שמצאתי את עצמי גולשת זה בשביל מחקר או יוטיוב.

אל תבינו לא נכון, אני צעירה בת 21 וטכנולוגיה אמורה להימצא לי בדנ"א בתור מרכיב בלתי נפרד ממני וכהכרח לקיומי אבל זה לא. שנות השישים או השבעים נראים לי כאחלה שנים לחוות את חיי הטינאייג'ר ובאמת לכייף. להתגנב להופעות רוק או ג'אז באוטו של ההורים ולחזור לפני שיגלו במקום לוותר על הטרחה ולהוריד את ההופעה בטורנט או משהו כזה.

אבל זו לא הנקודה, אני חורגת. מישהו חכם אמר לי שאני צריכה לשנות גישה ולהיפתח. לנסות להוציא מעצמי קצת יותר אבל לא אל תוך המגירה, אלא החוצה. הוא גם אמר שהדרך הטובה ביותר לעשות את זה זה באינטרנט. אז ניסיתי. יש לי קצת בלגן בראש למען האמת אז אולי אני אנסה לעשות כאן קצת סדר במחשבות. אני מקווה שלא אשעמם אתכם יותר מדי כי אני ארגיש ממש רע אם כן. באמת.

בעקרון , נולדתי לפני שנתיים וחצי בערך.

טוב, לא באמת. אבל תוכלו לחשוב שכן כי אחרי הכל, רק לפני שנתיים וחצי התחלתי לחיות באמת.

אני כותבת, כפי שכבר בטח הבנתם, קוראיי האינטליגנטים, אני קוראת נלהבת ואני חנונית. הבילוי המועדף עלי לדוגמא הוא להתרכבל במיטה עם ספר טוב וכוס קפה. אווו כן...

אז אני מניחה שאם השעה עכשיו היא אחד ורבע בלילה ואני קמה מחר בשש לפנות בוקר אני צריכה לעזוב את המקלדת ולנחות על הכרית ולכן אעזוב אתכם לנפשכם.

עד אז - 

Addio

פעם דיברתי עם איש אחד שהיה לי חכם נורא.

דיברנו על אהבות, אכזבות וחתולים.

אמרתי לו שהדבר שאני הכי אוהבת אצל חתולים, זה שלא משנה מאיזה גובה הם נופלים, הם תמיד נוחתים על הרגליים וממשיכים הלאה כאילו כלום לא קרה. עם ההליכה החתולית הזו והחיוך.

אז האיש הזה, שהיה לי חכם נורא, אמר לי שזה לא נכון.

חתולים, לא משנה מאיזה גובה הם נופלים, הוא אמר, נופלים תמיד על הגב. הם עושים את עצמם כאילו נפלו על הרגליים - אבל זה רק בגלל שהם חתולים, אז זה מה שמצפים מהם שיעשו.