לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


.and may contain caffeine


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2015    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2015

ג'אם מדברת: אין לי סמארטפון


 

אני עומדת להוציא הרבה חרא מהמערכת ואני חייבת לציין לפני כן, שמי שכן משתמש בסמארטפון - אני לא מנסה להגיד שאתה שווה פחות ממי שלא, אני לא אומרת שזה מייצג את רמת האינטליגנציה שלך או שאתה פתטי, אני גם לא אומרת שזו תרבות מגעילה, זה בכלל לא הכיוון של הפוסט הזה. אני בסך הכל מסבירה למה סגנון החיים הזה לא מתאים לי אישית ואולי גם לעוד אנשים בעולם שמרגישים כמוני. אם אתה רגשן או בעל רגשי נחיתות - אל תקרא. ראו הוזהרתם, ואם אתם הולכים לצעוק עלי בתגובות... Bring it.

 

לאנשים יש הערות מרגיזות ונמאס לי מהן במובן הכי כרוני של המילה: "למה אין לך סמארטפון?" "זה הטלפון שלך..? מה נסגר?" "זה טלפון, נכון..? לא טטריס?"

דבר ראשון, אני לא מבינה את פשר השאלה, "למה אין לך סמארטפון?" - אם כל הכבוד לשואל, ולפעמים יש כזה, זו פשוט שאלה מיותרת. זה כמו שאני אראה אדם לובש חולצה אפורה ואשאל, "למה אתה לובש אפור כשבשוק ממול יש בזאר עם חולצות בכל צבעי הקשת?" או שאראה אדם הולך יחף על הדשא ואשאל, "למה אתה הולך יחף?"

אולי אין לו כסף לנעליים? אולי גנבו לו את הנעליים בדרך לפארק? אולי הוא מייסד עמותה חדשה שדוגלת בחוסר שימוש בנעליים? אולי הוא אוהב להרגיש מחובר לאדמה? מה שלא תהיה הסיבה - מה זה ישנה לך? אתה יכול לשאול מתוך סקרנות וזה בסדר, אבל זה לא משנה את העובדה שהשאלה הזאת חסרת טעם.

דבר שני, יש לי נוקיה פליפ-פון ישן ואני אוהבת אותו, הוא טוב לכל מה שאני צריכה, הוא חזק, אני יכולה לשלוח אסמס, להתקשר ו... רגע. אלה כל הצרכים שלי. אני לא יצור שנולד בשנות האלפיים עם רעב תמידי לטכנולוגיה גבוהה. אפילו את שני הדברים האלה אני עושה רק כשאני ממש צריכה כי בכנות, טלפון מפריע. כשאני נוסעת ברכבת אני נהנית לקרוא ספר או לדבר עם מי שיושב לידי או ללגום קפה ולעלעל באיזה עיתון, או סתם, להסתכל על הנוף ולחלום בהקיץ. כשאני יושבת עם חברים אני נהנת לשתות משהו ולשוחח בלי שכל רגע תפריע ותנתק אותי הודעה לא-חשובה כלשהי. וכשאני צופה בסרט - אני באמת צופה בסרט. כשאני יוצאת לטיול רגלי, אני משתמשת במפות מנייר, כאלו שגורמות לך להסתכל מסביב ולבחון מרחקים ומקומות חדשים ולא ללכת אחרי החץ במבט מושפל. וכשיש לי זמן פנוי, אני לא מבזבזת אותו על תמונות וסטטוסים של אנשים שאני כבר מזמן לא בקשר איתם.

מההתחלה הטלפון הראשון נוצר כדי שיהיה ניתן לתקשר זה עם זה בשעת הצורך, להודיע על שינוי מקום פגישה או דברים כאלה. מי היה מאמין שיום אחד נלך עם האף בתוך הטלפון נון-סטופ. אם אלכסנדר בל היה יודע שזה מה שיקרה... טוב, סביר להניח שהוא היה רוצה אחוזים. בכל מקרה, יש לי הרגשה שבעתיד טלפון יהיה מן אוזניה כזאת שחצי ממנה מחוץ לאוזן וחצי מושתל פנימה אל תוך המוח וכולנו נתנהג כמו רובוטים. החדשות יושתלו לנו ישר למאגר המידע במוח בלי צורך בקריאה או שמיעה, ומי שלא ילבש את זה יהיה דחוי מהחברה. טוב, אבל זה רק הדמיון המעוות שלי.

כששואלים אותי, "איך את שומרת על קשר עם חברים שלך?" אני בדרך כלל עונה, "אני מתקשרת אליהם."

כששואלים אותי, "את לא רוצה להתקדם למשהו חדש?" הייתי עונה, "יש לי טלפון, למה אני צריכה משהו אחר?" והתשובה היתה תמיד אותו הדבר, רק בוריאציות שונות. אני עומדת לפרט כאן את כל הסיבות שאנשים טוענים שבגללן אדם צריך סמארטפון והיתרונות שהם טוענים שיש בו, ולהכחיש אותם לגמרי.

כי אני ג'אם. ואני אוהבת לסתור אנשים.

 

-מתוך הניו-יורקר

 

1. "את יכולה להתחבר לפייסבוק מכל מקום!" - אני חושבת שכאן אפילו מארק צוקרברג יסכים איתי. פייסבוק הוא בזבוז זמן בסדר גודל עולמי, שגורם לאדם לחשוב שלכולם סביבו יש חיים נהדרים בעוד הוא נשאר בחוץ. אני לא רוצה לחפור על זה כי כבר יש לי פוסט שמדבר על כך שאין לי פייסבוק וכל הרעיון בפוסט הזה הוא לא לבזבז לכם את הזמן, ובכל זאת הרשו לי לקצץ לכם רק עוד 2 דקות מזמן הפייסבוק ולבקש מכם לצפות בסרטון הבא, שיבהיר את הנקודה שלי:

 

 

2. "יהיה לך וואטסאפ!" - (אני מקווה שאייתתי נכון. וואטאבר.) יהיה לי וואטסאפ. יאיי. עוד חתיכה של חוסר תועלת עטופה באריזה מרובעת ומנצנצת. (נתעלם רגע מהעובדה שאין לי גם וואטסאפ... באופן טבעי.) - אוכל לשמור על קשר עם כל החברים שלי 24X7, אוכל לשלוח להם פרטים חסרי חשיבות על חיי על בסיס קבוע בכל רגע פנוי. נהדר. אבל, מאחר ואהיה מחוברת לשם בערך... תמיד, אצטרך לוותר על כל טיפה אחרונה של פרטיות שנשארה לי ולהחליף אותה ב"פינג פינג" לכל חצי דקה בערך. מעולם לא הבנתי איך אנשים עם וואטסאפ מצליחים להתרכז בפעולה אחת מתחילתה ועד סופה בלי הפרעה?... לא תודה, זה לא בשבילי. אפילו אסמסים מציקים לי, יש לי ADD. הקבוצות אולי מוקמות במטרה טובה, אבל לרוב, 10% מהמשתמשים ידברו שטויות, וה90% הנותרים לא יהיו פעילים. חוץ מזה, אם את אישה, זו דרך נפלאה חדשה לגרום לסטוקרים לצוד את המספר שלך בעזרת משפט חדש כמו, "את בוואטסאפ?" במקום הקלאסי האהוב, "אפשר לקבל את המספר שלך?"

בנוסף, מה כבר כל כך רע בלשלוח אסמס? כי אין מספיק חיוכים שיבטאו את רגשותינו העמוקים? כבר קשה לחפש את המספר של הבנאדם על הצג? זה מרגיש כמו ספר טלפונים של שנות השישים לא עלינו? אני עדיין מוצאת את עצמי מעלעלת בדפי דהב (הפיזי!) פעם בכמה זמן ואני בת 24. למה לא? זה פשוט יותר, ויש לזה ריח של ספר. ריספקט.

 

3. "בלה בלה בלה... טוויטר." - טוב, בחייכם, על מי אנחנו עובדים. כולנו יודעים שאלא אם אתה סלבריטי כלשהו או מוזיקאי בסיבוב הופעות שהמעריצים שלו צריכים לדעת איפה הוא בכל ערב, הטוויטר שלך יהיה לא ידוע בכל מקרה. וטוב שכך. אין שום פואנטה בלשלוח טוויטים כל היום בדחיפות כזאת ישר מהנייד.

 

4. "אינסטגרם... פליקר... פוטובאקט... עוד חרא כזה או אחר שאני לא מכירה ושגיגלתי כדי לגוון באפשרויות..." - כמובן, אם אתה רשום לאחת מהן (או לכולם, פאק מי...) ומפרסם מדי פעם תמונה ששווה לראות, סבבה. אני לא באה להעביר ביקורת על החיים שלך שאולי יותר מעניינים משלי. אני אפילו מציעה שתקנה מצלמה יותר יקרה, כי הרי תכלס, התמונות במילא הולכות להיכנס למחשב שלך לתיקייה תחת השם, "לעריכה", אז מה הפואנטה בסמארטפון אם אתה לא שולח אותן ישר מהדרך?

 

5. "תוכלי לבדוק מייל בדרך." - אוקיי, אם אתה מקבל מיילים חשובים עד כדי כך שאתה צריך לקבל אותם ולענות עליהם מהדרך, אז סביר להניח שאין לך את הזמן לבזבז על כל האפליקציות האחרות שהזכרתי למעלה. אם כן, אז תן לי לבטא את רגשותיי כלפיך במילה אחת: "פחחחח."

 

6. "מפות, ניווט, לוחות זמנים של תחבורה ציבורית..." - אולי זה נשמע יעיל מאוד, אבל בתור אחת שמשתמשת ה-מ-ו-ן בתחבורה ציבורית וחולמת בלילה על שברולט אימפלה 67 משלי, אני חייבת להגיד, שמעולם לא נתקעתי בגלל זה. זה כל כך הרבה יותר פשוט לשאול במודיעין, או לקרוא, כן ל-ק-ר-ו-א מהדף שתלוי על הרציף בתחנה המרכזית ועליו לוחות זמנים, או, אם אתה ממש אבוד באיזו צומת נטושה, להתקשר לאגד או לאיזו-פאקינג-חברה שאתה זקוק לה.

אעז ואומר שתוכנות ניווט כמו Waze וכאלה הן אכן שימושיות, אם כי מאחר ומפות אמיתיות קיימות בעולם, ויש להן מקום בתיק שלך, או בתא הכפפות, ואין להן אפילו משקל נוצה בניגוד לסמארטפון שלך, הייתי אומרת שאתה יכול לחיות בלעדיהן. מה כבר קרה ל"תשאל אנשים" הקלאסי? זה באמת היה נורא כל כך לתקשר עם זרים פנים מול פנים ובלי אימוז'י? חוץ מזה, שמעתי שהתוכנות האלה מחסלות סוללה ממש מהר, אז מה שווה תוכנת ניווט אם היא בסוף תכבה לך את המכשיר שהדבר היעיל היחיד בו הוא האפשרות להתקשר לחבר שלך ולהגיד לו שהגעת ושאתה מחכה לו?

 

7. "אפשר לשמוע מוזיקה ורדיו." - ואוו. יש לי את שניהם בפליפ-פון הישן שלי, כן, זה שהפסיקו לייצר לפני עשור. בכל מקרה, אני בכלל לא משתמשת בהם, כי יש לי מכשיר קטן שקוראים לו MP3 והוא מאפשר לי לשמוע רדיו, מוזיקה, להקליט, להכניס ספרי שמע ויש לו הרבה מקום וסוללה חזקה מאוד. ו - הוא עלה סביר להניח אפס אחד פחות מסמארטפון רגיל, שהמוזיקה בו מחסלת את הסוללה, ושוב... האפשרות להתקשר... יאדה יאדה...

 

8. "ממו, נוטפאד, פנקס רשימות, לוח שנה." - שוב. יש לי את כל זה בנוקיה הישן. אני בטוחה שהוא היה יכול להספיק ליום עמוס ופורה של אדם עסוק. אם לא - תמיד אפשר לקחת איתך פנקס רשימות, אתם לא תאמינו כמה שזה יותר נוח. ומגניב לשלוף. כמו סופר דרכים P:

 

9. "Spell Checkers וחיפוש בגוגל." - כל העניין הזה של "לגלוש 24X7 כדי שכץ וגרג'ובה הראש שלי לא יחלום בהקיץ מדי פעם" מתחיל לעייף אותי. אני נוסעת שעות באוטובוסים, תסמכו עליי, כבר מאה פעם ציינתי בבלוג הזה שאין לי אוטו, ואת רוב הזמן אני מעבירה עם אוזניות על האוזניים כשמולי יש או ספר או את הנוף היפה שבחוץ, והראש שלי חולם בהקיץ או קורא. אמנם נשמע לי נחמד מאוד לקרוא את הבלוג Life Goes On בישרא-בלוג בדרך הביתה, אני יודעת שהרבה מכם קוראים את הבלוג מהסמארטפון, אז לפחות יש לכם טעם טוב קריצה, אבל חוץ מזה, אני לא חושבת שאני מפסידה משהו רק כי אין מולי את "האפשרות האינסופית" של גלישה בכל אתר בעולם. אם אני חושבת על משהו וממש ממש חשוב לי לבדוק אותו (אגב, עוד לא קרה. ואני אדם סקרן) - אני פשוט אשלוף את פנקס הרשימות שלי (כן, הפיזי. מחברת קטנה בגודל של סמארטפון בצבע לבן) - ואכתוב - "לבדוק כך וכך וכך בגוגל" או משהו בסגנון. אני יכולה לחכות עוד כמה שעות, העולם ימשיך להסתובב. אז לא בדקתי חדשות כל חמש דקות ולא גיגלתי מהם "חמשת אבות המזון" מתוך שיעמום. הרעיונות הטובים ביותר שלי לסיפורים באים לי או במקלחת, או לפני השינה, והכי הרבה... בנסיעות. הטעות הכי גדולה של האנושות, לדעתי, היא שהיא לא השאירה לעצמה שום מקום לדמיון. תפנו את הראש ותגלו דברים חדשים שהאינטרנט לא נתן לכם לגלות. כמו למשל... מה לעזאזל עובר לכם בראש מדי פעם?... נסו את זה, בחיי, תכבו את הסמארטפון בנסיעה ארוכה, תכריחו את עצמכם לא להדליק אותו עד סוף הנסיעה, ותבינו על מה אני מדברת. ההמצאות הגדולות ביותר הומצאו ברגעי שיעמום, הארי פוטר הומצא בנסיעה ברכבת, אנשים כתבו או הקליטו יומן מסע בדרכים. גוגל אולי יעסיק אתכם, אבל מתי כבר יש לכם הזדמנות בעולם המהיר הזה לעצור מדי פעם ולתת לעצמכם לחשוב ולהביט בנוף? אולי להתסכל מסביב ולראות איפה אתם, להבחין באיזה פרח נאה או שקיעה עוצרת נשימה. למה להפסיד את זה, הגיהנום מלא בהודעות וואטסאפ. לא הייתי שם עדיין, אבל אני די בטוחה.

 

10. "תתקדמי, זמנים משתנים." - אבל טוב לי פה. אני מאושרת עם הטלפון הקטן והמצ'וקמק שלי ואני לא רוצה להחליף אותו. אני אוהבת להרגיש את הלחצנים בקצות האצבעות כשאני מתקתקת מספר או אסמס ואני חושבת שלחצנים שולטים - מתי בפעם האחרונה כתבת הודעת טקסט בלי להסתכל על הצג? איזה אדיר זה - כמו להשתין בעמידה! יותר מזה, אם הוא ימות אי פעם, אני אנסה לשלוח אותו לתיקון. אני מודעת לכך שמתישהו אצטרך להחליף אותו כי כבר לא מייצרים את הפשוטים (זכות הבחירה נלקח ממני... וועעע וועעע.) אבל אני דוחה את הקץ והלוואי שהיום הזה לא יבוא.

 

11. "אלה טלפונים הרבה יותר חזקים." - שקר. השם השני של הנייד שלי הוא "שובר-בלטות". כשהוא נופל, הבלטה נשברת ומפנה לו את הדרך, והוא נשאר שלם. בחיי ובחיי היקרים לי, אני לא משקרת. כבר יותר משלוש שנים שהוא אצלי, אולי כמעט ארבע, והוא נפל עשרות פעמים, והוא בסדר. חוץ מזה שהוא מודבק מאחורה עם סלוטפ כי המכסה של הסוללה שלו נופל כל דקה... כן, טוב, אני די קלאמזי. טלפון חכם היה מזמן מת אצלי. אם אפתח זירת דו קרב בין הפליפ-פון שלי לסמארטפון רנדומלי, הנוקיה ינצח. חותמת לכם. כל פעם שנופל למישהו הסמארטפון הוא מתחיל לרקוד ריקוד מוזר שמזכיר היסטריה ולהתעסק איתו שעה כדי לעשות לו CPR. סמארטפונים הם שבירים. כשלי נופל הנוקיה, אני בדרך כלל מכניסה אותו לכיס בלי להתסכל אם הוא בסדר. הוא לוחם אמיתי, הוא בסדר. יותר מכך, כבר קרה לי איתו לפחות שלוש פעמים שמישהו עיצבן אותי באמצע שיחה או התקשר והפריע לי לכתוב - וזרקתי אותו על הקיר. נחשו מה? - כלום. הוא בסדר.

 

12. "הסוללה שלו חזקה." - לא היא לא. הדבר שאני שומעת הכי הרבה בחיים שלי, מיד אחרי, "חמודה, תעשי לי וודקה-רדבול", זה, "למישהו יש מטען לסמארטפון?"

הסוללה של הנוקיה אמנם משוגעת, אני לא אשקר (אני לא זוכרת איך היו מכשירים אחרים, אבל הם לא היו חלשים). היא אומרת שהיא בסדר (לפני שהומצאו האחוזים) עם שלושה קווים ירוקים ואחרי חמש דקות שיחה - קו אחד אדום מהבהב. היא כביכול מאיימת אבל אני יכולה לדבר עוד שעה והיא פשוט תמשיך להבהב. אני אנתק, אחזיר אותו לכיס, אשלוף אותו בעוד שעתיים - וווואלה! הסוללה מלאה. ארבעה קווים ירוקים. הוא ניזון ממיצי הקיבה של עצמו!

 

13. "זה הרבה יותר נוח." - נה-אהה. זה חרא יקר. מאוד. והוא דורש תחזוקה גבוהה. מאוד. שומר מסך וכיסויים וכל החרא הזה. וגם הם יקרים בדרך כלל. כמו להחזיק רכב. או דירה. כאילו שהם לא מספיקים בשביל לחסל חשבונות בנק. חוץ מזה, אתה לא יכול לראות את המסך באור שמש, הוא נהיה שחור; הוא שווה לחתיכת בטון בלי החיבור לאינטרנט; תוחלת החיים שלו היא 3 עד 4 שנים, וזה רק בהנחה שאתה האדם הכי עדין עלי אדמות; הוא רחב בהגזמה ואני לא יודעת איך אפשר לסחוב אותו בכיס כל היום; אני בטוחה שיש עוד סיבות שאני פשוט לא מודעת אליהן כי... אין לי סמארטפון.

 

14. "זה כיף." - נכון. זה כיף להשתמש בו ולשחק. אתה מרגיש עוצמתי, כמו איש עסקים, כשאתה מחזיק אותו ביד ומחליק את המסך עם האצבע; זה גם נראה חמוד מאוד, ממש אקססורי. זה מצייר את הדמות שלך, כבר ברושם הראשוני, לרוב, כילד מפונק ומעצבן עם אבא עשיר. (ולא, אציין לשם הפרוטוקול שאני לא ממורמרת. הסיבה שאין לי סמארטפון היא לא בגלל כסף - אלא מבחירה.) כן, זה קיים - ואם יש משהו שאני שונאת זה הורים שקונים לילדים בני ה4 שלהם סמארטפון או אייפון או אייפד או דופ-האד מה שזה לא יהיה. מה נסגר.

 

* כל מה שכתבתי, כמובן, מבוסס על ידע די שטחי בכל מה שקשור לטלפונים חכמים. אני לא מומחית ואני רחוקה מזה יותר מכל אדם שאני מכירה. אם טעיתי בכמה עובדות או הגזמתי, אשמח אם מי שיודע, יתקן אותי בתגובות. אני מציינת את זה כדי שלא תקבלו ממני את הרושם שאני מתיימרת להבין במשהו שאני לא.

 

 

לסיכום,

 אני לא חושבת שאני מפספסת משהו ואני בטוחה שגם אתם, הקוראים שלי, שסביר להניח שרובכם אם לא כולכם מחזיקים סמארטפון, מסכימים איתי. אתם יודעים שזה נכון אבל ההרגל תפס אתכם, וזה בסדר. אולי אני מרגישה קצת מנותקת מהאחרים לפעמים, וקרה לי שאנשים העבירו את נושא השיחה לסמארטפונים שלהם וישבתי בשקט בלי להשתתף בשיחה. חברים שלי מצטלמים, מעלים לפייסבוק או מספרים ביניהם בדיחות פייסבוק אישיות ואני לא תמיד מבינה אותן. מראים זה לזה תמונות שיש להם בטלפון כשלי אין מה להראות כי אני לא רגילה לתרבות הזאת של לצלם כל דקה מהחיים. אבל אני לא מרגישה רע עם זה יותר מדי, כי במקום לצלם את חיי, אני חיה אותם. כשאני מסתכלת עליהם, בלי שמץ גאווה, בחיי, אני רואה אנשים כלואים. כשהם עם האף בתוך הסמארטפון ואני מנסה לספר משהו למצח שלהם אבל לא מצליחה, מתייאשת ומרימה את הראש להסתכל על הרחוב, אני רואה אנשים. חלקם קבורים בסמארטפון וחלקם לא, והם ממשיכים להתקדם. כמו הטכנולוגיה, רק עם הרגליים. ותכלס, יש לי רק שלושה אפשרויות ברגע הזה: אפשרות אחת היא או לשלוף את הנייד הישן שלי ולסמס לחבר, כי זה שמולי לא איתי אלא עם מישהו אחר שגם הוא לא איתנו כאן. מוזר. אפשרות שניה, לשלוף ספר, לקרוא בשקט ופשוט לחכות שהוא ייזכר בקיומי. או האפשרות השלישית: להסתכל מסביב ולהינות מהצפייה ברחוב טיפוסי, חי, קיים, ותלת-מימדי, בלי צורך במשקפיים מיוחדות.

 

ועכשיו... מנפלאות המין האנושי, תכינו ממחטות:

 

 
 

 

 

אני קוראת לזה:

רחובות בעולם 2015 - אפוקליפסת השלטון הטכנולוגי.

בקרוב בבתי הקולנוע.

 

 

**אם אתם קוראים את זה בסמארטפון, זה הזמן לקחת את האתגר שציינתי קודם, לכבות אותו ולהרים את העיניים. תודה שהייתם כאן לשמוע אותי מייללת. נתראה בפוסט הבא :)


 

 

נכתב על ידי Jemaya , 28/6/2015 19:21   בקטגוריות ג'אם מדברת  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




Avatarכינוי:  Jemaya

בת: 33

Google:  Jem




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , מוזיקאים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJemaya אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jemaya ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)