לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


ז'אנר: סקס, דרמה, מתח, רומנטיקה, אימה

Avatarכינוי: 

מין: נקבה

Skype:  ZoeyLove17 

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2012

פרק 9 - הפתעות


"גברתי" שאל אותי אחד ממפקדי האמבולנס "כן?" הרמתי את ראשי מהריצפה "תני לנו את מספר הטלפון שלך, ניתקשר אליך עם נצליח לעזור לילד" פתאום חשבתי שאולי יש קצת אור שיכול להאיר "תיכתוב, 0526035490" "תודה" הלכתי הביתה בתקווה שכריס עוד יכול לחיות, המסדרון של הבניין היה נראה כל כך ארוך, ארוך יותר מהרגיל, האור נחבה, ואז.. האישה התקרבה אלי, כל צעד שלה הדליק מנורה אחת שהיתה מעליה, צלעה לכיווני, בזמן שצרחה והתקרבה עוד ועוד, "כן! קדימה בואי! תהרגי אותי! עכשיו!" היא התקרבה עוד, ועוד ועוד, היא היתה ממש מולי כבר, האור השפריץ רק עלינו, עיגול אחד, היא הרימה את פרצופה לאט לאט, כדי להסתכל עלי וצרחה, צרחות מחרישות אוזניים "תהרגי אותי כבר! כלבה!" היא נגעה בי, היא הייתה קפואה להחריד וצבע גופה היה נוראי, כחול לבן, עינייה השחורות הסתכלו ישירות אלי, ופיה הפאור בצבע שחור אדום, המשיך לצרוח, אולי לא נפטרתי מימנה אחרי הכל..

עצמתי את העיניים ו.. שקט, נעלמה, כאילו לא הייתה, אולי היא רוצה להרוג אותי כי כריס כניראה לא מת אחרי הכל,היא תירצה להרוג אותי מול עיניו המזדעזעות של כריס שרואות איך היא הורגת אותי באכזריות ובאיטויות רבה? לקחתי את התיק שנפל על הריצפה מרום פחד, והסתקלתי משם, כן, כן, אחת כמוני שלא חשבה בחיים שתגיעה למצב כזה, מצב כזה רע וקשה שיכול להיות למישהיא בת 24, ככל שאני מזדקנת אני חושבת שאין טעם לחיות, מה הטעם לחיות חיים עלובים ולהמשיך את הסבל הזה עד גיל 80? מינימום 90, עדיף לגמור את הרגע, מהר ובקל ואז, הכל יהיה קל יותר בחיים, הרי מה הטעם לחיות, כשהמחלות, התאונות והמוות מפריד בייני לבין כריס? ומה יש אחרי המוות? מסך שחור לנצח? בלי תזוזה, בלי נשימה, בלי משהו אחר לעשות בחיים האילו? או שכדי לי לגמור אותם וזהו? למה לעבוד כזה קשה בשביל? בשביל כלום.


הסתכלתי לריצפה והרמתי את ידיי, הצלקות.. הצלקות האילו יהיו איתי לנצח נצחים, והחלטתי, לפתוח אותם חזרה, לגמור את החיים שלי כאן ועכשיו, חיפשתי סכין, רצתי לדירה שלי כדי להשיג סכין, הוצאתי את המפתחות כדי לפתוח את הדלת, פתחתי אותה בזהירות והלכתי לכייון חדר המטבח, לקחתי את הסכין ו.. וחשבתי, האם כדי לי לעשות את זה? לגמור חיים שלמים, אבל בעצם.. אין לי חיים, לקחתי את הסכין וחתכתי את עצמי, חתכים הרבה יותר גדולים, כואבים, אדומים שחורים, ומתפצפצים אחד אחד, בכאבי סבל שצורבים בעור, הסכין נפלה מהיד, רעדתי כל כך שהפלתי אותה, שווי המשקל שלי כמעת נאבד, לא הרגשתי כלום חוץ מצריבה בראש וביד, הרגשתי שגופי מתנדנד מצד לצד, נפלתי ארצה וראשי נפגע מהשפיץ של השולחן, הצלחתי להוציא צרחה, ראשי המדמם וידי המדממת צרבו מאוד, הרגשתי שזה קורה, שמה שניסיתי לעשות כל כך הרבה זמן קורה, לא יכולתי ללכת חזרה עכשיו, לא יכולתי להחזיר לעצמי את כריס כי הוא.. הוא כבר מת! מת! כן הוא מת! ואני לא יכולה שלא לחשוב על זה שהכל באשמתי ושבסוף לא נפטרתי מהאישה הזאתי, והשוטר השוטר הזה שלא ראיתי כבר הרבה זמן, ממנו נפטתרתי, אבל עכשיו יש לי בעיה עם העל מתים האילו, שבחיים לא חשבתי שהם קיימים, וכניראה שלחתונה של ג'ייק אני לא אגיע, ואריק.. שכחתי כבר ממנו מזמן, פתחתי את העיניים שלי כדי לראות אור לפחות בפעם האחרונה, כמעת  שלא ראיתי כלום הכל היה כל כך מטושטש, לא יכולתי לשמוע, התנשמתי חזק, הדלת של הדירה שלי עדיין פתוחה, ראיתי משהו שמתקרב אליי, לא לא שוב, תנו לי למות! אני רוצה למות! ניסיתי לומר, אבל רק צליל לא מובן התבקע מפי, האיש הזה הרים אותי וכנראה שצרח, פיו היה פאור והעיניים שלו.. לא הצלחתי לראות, הנה עוד שנייה תניח לי ואני אחייה.. זאת אומרת לא אחייה בשקט, זה נשמע מוזר עכשיו, האיש הזה, מי זה? זהו אני בטוחה שאני גומרת פה, על השטיח ספוג הדם הכל נהיה שחור יותר עד ש.. זהו, הצלחתי אני לא פה יותר, עכשיו אני עם כריס, קול של ציפצוף נשמע, איך אני שומעת עם אני מתה, ואז.. הרגשתי שאני פותחת את העיניים, איך זה יכול להיות? לא יכול להיות, אין מצב, אין מצב שאני לא.. לא מתה? האיש הזה הציל אותי? זה בלתי אפשרי עיבדתי המון דם, קולות הציפצוף נישמעו חזקים יותר ויותר, החושך נהיה יותר ויותר אור, פתחתי את העיניים, הייתי מחוברת למלא חוטים, שקית גדולה של מים הייתה מחוברת ליד שלי, הראש שלי היה חבוש, הידיים לי היו חבושות גם כן ולאף שלי, טוב, לו היה מחובר מן צינור ארוך, משהו עמד לצידי אבל לא הצלחתי לראות מזה, הראייה שלי עדיין הייתה מטושטשת, הוא נגע לי בכף היד והחזיק אותה, הוא היה נורא מוכר אבל לא הצלחתי לפענח את החידה, הראייה שלי חזרה, בערך.. השיער שלו היה שחור, או חום, אני לא מצליחה לראות, צבע עורו היה לבן כרמי נעים, כמו סבון שמיוצר מחברה יקרה, העיניים שלו.. הן היו כל כך יפות ירוקות עמוקות, והשפתיים, ורודות כמו פרח, הוא היה מושלם, הוא נורא הזכיר לי את כריס, יש לו גוף נורא דומה לשלו, שרירי וגדול, שפתיו היפות התחילו לזוז ולקרוא בשמי, "ג'סיקה, ג'סיקה" וואו לרגע שכחתי את שמי, הפנים שלו נעשו לי יותר ויותר מוכרות אבל מי זה? מי זה האיש הזה ואז פטרתי את החידה, הצלחתי לפענח את הקוד, זה.. זה היה... "אריק?!" "סוף סוף את עונה לי" "מה? איך?.. איך?.. איך.. מצאתה אותי?.. אתה.. איך? אני לא.." "על תידאגי הכול בסדר עכשיו, אני פה" "לא.. מה?" אני לא מאמינה, ניכנסתי לשוק, אריק? זה שהשארתי מאחורי כמה שנים, עכשיו שאני חושבת על זה, השארתי אותו בבית החולים לבד, אחרי שסיפק לי בית והציל אותי מ.. השוטר, למה הוא עזב אותי והשאיר אותי עם האישה "העל מתה" הזאתי?.. ומה עם כריס? אני לא נמצאת איתו עכשיו, "איך.. אני.. אתה.." לא הצלחתי להתאפס, גימגמתי כל כך לא יכולתי להוציא משפט אחד נורמלי "על תידאגי אני נמצא פה, אני אגן עליך" הוא חייך אלי, "לא!" הצלחתי להוציא מילה וצעקתי את זה, "לא! אני לא.. לא צריכה אותך" החיוך שלו נעלם ופניו נעשו חיוורות אפילו יותר, כניראה הוא לא ציפה לתגובה כזאת, הוא ציפה להר של תודות על כך שהציל את חיי, אבל לא! רציתי למות, "למה את מתקוונת?" הוא שאל וקיווץ את שפתיו, "כריס!" "מי?" הוא הרים גבה והוא נעשה אדמדם, כמו בסרטים מצויירים, "מה הוא עשה לך את זה הכריס הזה?!" נורא התעצבנתי, ניפטרתי ממך, לא דיברתי וראיתי אותך כבר שנים ואתה בא ואומר לי אני אשמור עליך בלי להיות מודע לכך שהמשכתי הלאה, חשבתי פתאום על כך שאני לא רוצה להמשיך, עם אני אמשיך אני אשכח כמעת לגמרי את כריס, אני לא יכולה שלא לחשוב על זה כרגע, "רציתי למות! אני.. אני חתכתי את הורידים שלי!" הוא היה נראה מופתא, טוב מי לא היה אחרי תגובה שכזו, "את רצית למות?" הגבות שלו התקפלו חזרה למטה לכיוון העיניים, הם התרוממו רק מקדימה, כמו פרצוף כלב, והפה שלו היה קצת פתוך, "כן, אני רציתי למות" השפלתי את מבטי למיטה, כי לא היה לאן, "ל.. למה?" איך המטבע התהפך, עכשיו הוא מגמגם, והוא שאל למה, השאלה הכי מעצבנת בכל העולם כולו, "אריק, תעזוב אותי... עם לא שמתה לב אני מחוברת לחוטים בבית חולים אז.." "לא... אני.. אני צריך ללכת, ניפגש בחוץ" לפחות הוא הולך, עכשיו אני אוכל לישון קצת ואולי כשאני אצא מפה אני אנסה להיתאבד, עוד פעם.


אחרי שינה ארוכה הרגשתי הרבה יותר טוב, אפילו שנירדמתי רק לשעתיים, ביקשתי שיורידו אותי מהמיטה, לכיסא הגלגלים, כמובן אחרי שביקשתי רשות מאחד הרופים שטיפלו בי, אני לא מאמינה שהייתי מאושפזת ארבע ימים, ניראילי כדי לי למצוא שיטה יותר טובה להתאבד, שהיא יותר טובה ומהירה, במקום לסבול, אולי להידרס? אול לירות לעצמי בראש, וואי מה אני חושבת, אני נעשית פסיכופטית, השיבו אותי על כיסא הגלגלים והצמידו אלי מלווה, היא גלגלה אותי למסדרון ושם, שם חיכה לי אריק, "תיקחי אותי אל הנער ההוא שיושב על הספסל, היא הנהנה בראשה ודחפה את הכיסא לעברו, "היי" חייכתי חיוך סטמי, "היי" הוא לא הסתכל אלי רק לריצפה, ושיחק עם חתיכת נייר בידיים, רואים שהיה לו קשה, 4 שנים, זה ממש לא קצת, אולי לא הייתי צריכה להיות קשוחה איתו, "היי, תקשיב, אני מצטערת, על מה שאמרתי מי.." "לא את צודקת, לא ניפגשנו כבר המון זמן, הייתי צריך לדעת שדברים משתנים" לפחות הוא הבין עכשיו... "כן... בוא נשים את זה מאחרוינו מה אתה אומר?" חייכתי, חשבתי על זה שאני צריכה לעבור הלאה, ו.. זה מה שאני עושה בדיוק עכשיו, "אוקיי" הוא הרים את הראש והסתכל לי בעיניים, הוא היה כל כך יפה, כל כך הרבה זמן שלא התראנו, הוא השתנה ממש, הוא נעשה הרבה יותר גברי, הוא דיבר יותר יפה, הוא כבר לא "ערס" כמו פעם, "אתה ניראה שונה" "כן התעמלתי לאחרונה יותר" נהיה לו אחלה של חוש הומור, הוא עשה לי פרצוף של הבנים הסנובים, התחלנו לצחוק, "אאהאו" הוא הפסיק לצחוק והסתכל אלי "את בסדר?" הוא שאל, "כן רק קצת כואב לי הפצע בראש" "טוב זה מספיק להיות את צריכה לחזור למיטה שלך" אמרה המלווה, את המלווה שלי לא הבוס שלי, אבל אני חייבת להקשיב לה עם אני רוצה לצאת מהמקום הזה בקרוב.. היא החזיקה ביידיות של הכיסא ודפה אותו לכיוון הדלת, מעניין מה קורה עם כריס, אולי במילה הזאת שניקראת "נס" תעזור לו? לי זה קרה אבל, לא רציתי שהנס הזה יקרא, ומה עם אריק וג'ייק והשוטר האיה המפחידה? אריק פה, ג'ייק כניראה אני אבוא לחתונה שלו בסופו של דבר, השוטר אני לא יודעת למה הוא הפסיק להופיעה, והאישה.. לא ראיתי אותה עד שנכנסתי לבית החולים, המלווה שלי עזרה לי לקום, טיפסתי על גבי המיטה ונישכבתי עליה בין הכריות הנעימות, שכבתי שם דוממת לגמרי, ממש כמו צמח, הרגשתי לא חיה למרות שאני כן, אחרי כמספר דקות אחת הופאות ניגשה אלי "הנער שדיברת איתו, הלך הוא אמר שהוא יחזור עוד מעט" הבנתי שהיא מדברת על כריס.. זאת אומרת אריק, "אוקיי" נסיון החיוך שלי הפך לחיוך עלוב ביותר, התחיל להחשיך, החשיך כל כך מהר, הזמן עובר כל כך מהר, אני פוחדת מהחושך, אני לא יכולה להיות מחוברת למכשירים לבד בתוך חדר קטן ועוד בחושך, הרגשתי שהיא נימצאת מאחורי המיטה שלי, לא יכולתי לבדוק כי אני כבולה למכשירים נוראים, שהאמת אמורים לעזור לי, יכולתי לסובב רק טיפה את הראש בגלל הפצע, יכולתי לראות ממש קצת שהיא.. היא שם, פרצופי קפא לכמה דקות עד שראיתי עוד כף יד קרה שנאחזת במיטה כדי לעלות, עצמתי את העיניים וראיתי בחושך הזה את ה.. ה.. השוטר?! "אני רוצה שתמותי!" המילה תמותי מהדהדת לי בראש כבר מלא זמן ועכשיו הוא רק מגביר את הרצון שלי למות, לא הבנתי למה הוא מופיע עכשיו? הוא שלח את האישה הזאתי? אולי היא נוקמת בי כי לא עזרתי לה? פתחתי את העיניים שלי והפרצוף שלה היה מולי, כל כך קרוב וקר, היא התנשפה מעלי, אבל במקום אוויר יצא דם שהשפריץ על הפרצוף שלי, התחלתי לצרוח מתוך אינסטינקט, באה אחת המלוות, בטח כדי לבדוק למה אני צורחת, היא הייתה גם בשוק וגם כן גם אני, איך גם היא ראתה את המפלצת הזאתי? ממש כשהמלווה צרחה, האישה ה"על מתה" התחילה לשחוט אותה מול עיניי, היא נשכה אותה וקרעה לה את הידיים והיא מצצה לה את הדם, ואז כשהיא גמרה, היא התקרבה אלי, יותר ויותר ויותר עד שמשהו פתח את הדלת, היא נעלמה, הפה שלי היה פאור כל כך הרבה זמן שברגע זה הוא כאב עוד יותר אחרי שראיתי מי פתח את הדלת, "כירס?!" "היי ג'סיקה"

 



 


פרק 9!!!! אני כל כך שמחהה היום טריליליייי, במיוחד כי אין סוף העולם וגם כי הצלחתי להוציא פרק שהוא נחשב די ארוך!!!

איזה כייפושש אני מקווה לתגובות טובות אוהבתת מלאאא!!!  

נכתב על ידי , 21/12/2012 11:46  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

795

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לListen | סיפור בהמשכים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Listen | סיפור בהמשכים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)