אני לא יודעת מאיפה להתחיל...
הצורך בתשומת לב הוא זה שכנראה גרם לי לפתוח את הבלוג הזה. התלבטתי ביני ובין עצמי אם זה באמת לעניין, או שזה ממש מעשה דבילי, והחלטתי שדבילי ככל שיהיה, אם אני מצליחה לשמור על האנונימיות שלי אני יכולה לעשות פה שטויות כאוות נפשי. הצלחתי לשמור כאן דיי יפה על עניין האנונימיות, עד שהתחלתי לדבר עם אנשים דרך המייל שפתחתי במיוחד לבלוג. שמתי לב שאני סומכת עליהם יותר ויותר, ומוותרת על המגננות שבבלוג הקפדתי כלכך לשמור... ואני לא אפרט.
בזמן האחרון שומעים על הרבה בנות שעברו התעללות ברשתות חבריות בעקבות צילומים פרובוקטיביים שלהן. גם בארץ, גם בחו"ל, ולא פעם זה נגמר בהתאבדות טראגית. ואני מסתכלת עליהן, שהחיים שלהן נהרסו, שהן פוחדות להיראות מחוץ לבית שלהן, בגלל שקבצים אינטימיים שלהן הגיעו מרחבי הרשת בטעות. במקרה שלי הן מגיעות בכלל לא בטעות. זה עצוב, אבל שליחת תמונות מפתות שלי לבחורים חרמנים עוזרת לי להעלות את הביטחון. הרי קצת מחמאות אף פעם לא הזיקו לאף אחד...
בעצם כשאני שולחת תמונה שלי או מעלה אותה לאינטרנט, אין לי מושג מה יקרה איתה הלאה. אין לי מושג מי הבא שיראה אותה ובאיזה אתר. גם אם אני כביכול שולחת אותה רק לאדם אחד, אני אף פעם לא יכולה לדעת מה הוא עושה את התמונה הזאת, והרי כבר קרה שסיפרו לי שמצאו תמונות שלי [ללא פנים, תודה לאל] באתרים כאלו ואחרים.
אז אני אומנם משתדלת לנקות משנה זהירות אבל אף פעם אי אפשר לדעת. אף פעם... ואני חושבת לעצמי: אם אנשים שמכירים אותי יראו את התמונות ויזהו שזאת אני? פחד מוות...
וזה עוד בנוסף לזה שמהבית תמיד שולחים לי מסרים שסקס ומיניות זה דבר נורא ואיום. אני אדם מאוד מיני אבל מלווה אל כל העניין הזה הרבה רגשות אשמה. כאילו זה נורא, כאילו זה לא מוסרי, כאילו זה פשע.
השיא של כל הסיפור הזה קרה היום.
בעצם, עוד לפני כמה ימים אמא ביקשה ממני לעשות לה איזשהי טובה מאחר והיא לא מבינה כלום בטכנולוגיה. החלטתי להיות נחמדה ולחפש דרך לענות על מבוקשה. זה היה דיי קל, פשוט להכנס לג'ימייל שלי דרך הפלאפון שלה. ומה החלק הקשה? ובכן, לא הצלחתי להתנתק ממנו לאחר מכן. משמע: הג'ימייל שלי פתוח אצלה בטלפון והיא עלולה לקרוא הודעות, לראות תמונות, ואני לא רוצה לדעת מה עוד...
יש לה מערכת של אנדרואיד בטלפון ואני לא מבינה בזה כלום. ביקשתי עזרה מחברים שגם להם יש אנדרואיד בטלפון, והם מצאו פתרונות אבל בגלל הפלאפון שלה לא מתקדם מספיק, הפתרונות שנמצאו בעצם לא התאימו לו. חשבתי לעצמי "נו, גם ככה אמא לא מבינה בטכנולוגיה ולכן סביר להניח שלעולם לא תכנס לאפליקציה הזאת", אבל פה בדיוק הייתה הטעות. בגלל שהיא לא מבינה כלום והיא לוחצת על כל הלחצנים ומתבלבלת ומסתבכת, היום היא באמת נכנסה בטעות לאפליקציה של ג'ימייל, שבו המשתמש שלי!!!!
ומה? היא קראה משהו שמישהו מכם כתב. היא לא הבינה מה זה, למזלי. בטח ובטח שלא קישרה את זה אלי [אבל אני לא אתפלא את התגובה הלחוצה שלי הסגירה אותי בעצמה]. היא נבהלה מאוד ממה שהיא קראה... החלטתי שאין ברירה, כנראה שהדרך היחידה לצאת מהג'ימייל בפלאפון הוא פשוט למחוק את המשתמש הזה, כואב ככל שיהיה. ניגשתי למחשב, מחקתי את המשתמש, מחקתי את כל מה שהיה בדוא"ל, עשיתי חרקירי.
אז הדוא"ל הזה כבר לא קיים, אני מודיעה לכם כאן. אולי אני אפתח אחד אחר ולא אעשה את הטעות הפאטלית להכנס אליו דרך פלאפון של מישהו אחר.
אני מאוד מפחדת שהזהות שלי תיחשף, בטח ובטח ע"י אנשים שמכירים אותי מהיום יום.
היום היה פשוט סיוט בשבילי. אני עדיין בחרדה שמה לא הצלחתי להעלים את הראיות ועדיין עלולים לחשוף אותי איכשהו.
מי שקיימות ברשותו תמונות שלי, אני אודה לו מאוד אם ישמור אותן לעצמו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
