"העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים. אנשים אשר זכו ביכולות מסויימות הנובעות מאחד מארבעת היסודות, ואנשים רגילים להן אין יכולות כלל. יש הפרדה די ברורה בין שני סוגי האנשים, הם חיים בניפרד, לומדים דברים שונים לגמריי, מתאמנים אחרת.
"את, מסיבה ממש לא ברורה ומפתיעה, גדלת במקום בו לאנשים אין כוחות, במקום בו יש סלידה מהכוחות האלה, דבר שמאוד טבעי שיקרה, אחרי הכל יש לאנשים הרגילים הרבה קנאה כלפינו והם במקום לקחת את זה למקום טוב מעדיפים לשנוא אותנו" יכולתי לשמוע את הזלזול שהיה בקולה "זו הסיבה שאני מאמינה שלך, ביחס לשאר החניכים פה אשר גדלו בסביבת אנשים עם כוחות ולמדו עליהם, יהיה הרבה יותר קשה לשלוט בכוחות, להתחבר אליהם" הבחורה אדומת השיער המשיכה בדבריה, היא דיברה כאילו היא יודעת הכל, כאילו היא מכירה אותי כבר שנים ויודעת בדיוק איך אני מרגישה.
משום מה שנאתי את זה, למרות שזה היה דיי נכון.
"לאור העובדה הזאת החלטתי שבנוסף לשיעורים והאימונים הרגילים אותם תעברי עם כל שאר החניכים, אני גם יצמיד לך חניך מתקדם. הוא יעזור לך בכל הקשיים שלך ואף יעשה לך קצת שיעורים פרטיים בנוגע לכוחות והכל, כל מה שהחניכים למדו לפני שהגיעו לפה הוא ילמד אותך כך לא תרגישי בפיגור או מחוץ לעניינים" היא חייכה חיוך חושף שניים לבנות
"אוקי" מלמלתי
היא כנראה שמעה את הפחד בקולי וחיוכה ירד, "אני מבינה את החששות שלך" באמת? "ואת חייבת לדעת שזה מאוד טבעי, הריי זה קשה לגלות את הכוח הזה, במיוחד בדרך שאת גילית אותה, אבל את חייבת לזכור שהכוח הזה הוא מתנה"
"מתנה" חזרתי אחריה, לא ממש מסכימה איתה, "יש במקרה פתק החלפה לדבר הזה?"
היא צחקקה מעט ונשענה אחורה על הכיסא שלה, "אל תדאגי יקירתי, פה את תלמידי על הכוחות, תתרגלי אותם ותתחברי אליהם, ואז, אני מבטיחה לך שאת תשמחי מאוד שקיבלת אותם"
משכתי בכתפיי "אם את אומרת"
רובי פתחה את פיה כדי להגיב כשלפתע הדלת נפתחה, "היי רובי, קראת לי?" קול נמוך נשמע מאחורי
בניגוד למה שחשבתי רובי חייכה לעבר החוצפן שהתפרץ לחדרה, "כן, בוא כנס" אמרה לו והביטה בי "רן תכירי, זה ליאו, הוא הולך לעזור לך כמו שאמרתי לך מקודם"
"נעים להכיר" אמר הקול כשסובבתי את ראשי אליו.
ואו.
אין מילה אחרת לתאר אותו. הוא היה פשוט מושלם. שיערו השחום היה אסוף בקוקו קטן, עורו היה בהיר ועניו הגדולות היו בצבע חום אדום כזה, צבע שלא ראיתי בחיים. בנוסף הוא היה דיי גבוה ובעל מבנה גוף די שרירי
פתאום נזכרתי שאני צריכה להגיב, ושהמבטים הבוחנים שלי לא תורמים למצב. "היי" פלטתי מבלי להוסיף עוד
הוא חייך חיוך ממיס
"אני מאמינה שאת צריכה קצת לעכל את כל העניין, אז אנחנו נסיים להיום. רק שתדעי שאת יכולה לפנות אליי בנוגע לכל דבר, אני תמיד פה בשבילכם" היא חייכה
הנהנתי ונעמדתי על רגלי "תודה" פלטתי
"ליאו, תראה לה בבקשה את החדר שלה?" היא שאלה את האל שעמד מאחורי
"בטח" אמר האל ופתחת את הדלת
הסתובבתי והתקדמתי אחריו כשהיא קראה בשמי, "רק רציתי לאחל לך בהצלחה" אמרה
"תודה" אמרתי שוב והכרחתי את עצמי לחייך.
יצאנו מהחדר והתקדמנו במסדרון, זה לצד זו. טוב מודה, זה היה אחד הרגעים הכי מלחיצים שהיו לי בחיים. לא ידעתי מה להגיד או איך להגיב לידו.
'אם קאלי הייתה רואה את זה, היא בטוח הייתה מרביצה לי' חשבתי בראשי. קאלי היא החברה הכי טובה שלי, והיא ידועה באהבת לבחורים חתיכים כמוהו. היא, בניגוד אליי, לא פחדה להתחיל עם בחורים, לפלרטט איתם ולשלוח להם מבטים. היא תמיד אמרה שהיא מודעת למה היא שווה והיא פשוט מנצלת את המתנה שהאל שלח לה – היופי שלה.
טוב אפשר להבין אותה, היא הייתה מהממת, כל כך שונה ממני. היא בלונדינית עם שיער ארוך וחלק בעוד אני עם שיער חום גלי שהגיע קצת אחרי הכתפיים. לה יש עניים ירוקות עגולות וגדולות, לא כמו עני החתולה שלי שהיו בצבע חום דיי רגיל. היא הייתה גבוהה ואני דיי נמוכה, היא הייתה הייתה בעלת גוף צנום ומוטניים צרות בניגוד לקימורים שלי. היא הייתה מסובבת ראשים בכל מקום אליו הלכה, היא הייתה בולטת ומושכת. ואני? טוב אני הייתי שקטה יותר, דיי חבוייה.
לא שזה הפריע לי, הרי לא רציתי את כל צומת הלב הזאת.
חוץ מזה שקאלי, כמו שהייתה מדהימה ביופיה כך הייתה מדהימה באישיותה. היא הייתה מצחיקה וספונטנית, היא לא הייתה סנובית שחושבת שהיא יותר מכולם אלה תמיד החמיאה לאחרים ודיברה בגובה העניים.
נשפתי באנחה, חבל שהיא לא פה איתי, היא בטוח הייתה מוצאת נושא לשיחה עם האליל הזה.
"על מה את חושבת?" הוא שאל לפתע
הסתכלתי עליו בשאלה "מה?" שאלתי, לא ממש מאמינה שהוא פנה אליי
חיוך קל עלה על פניו "את פשוט נראת שקועה כל כך, זה סיקרן אותי"
משכתי בכתפי וניסיתי כמה שפחות להסמיק, "סתם, חשבתי על החברה הכי טובה שלי" מלמלתי
"מתגעגעת?"
חיוך קטן עלה על פניי "זה עדיין לא נקלט אצלי שאני לא אראה אותה"
"את יודעת שאת יכולה לבקש אישור יציאה מרובי, אני בטוח שעוד תפגשי איתה הרבה" אמר בניסיון לעודד
הנהנתי לשלילה "זה לא זה, אני רגילה לבלות איתה את כל יום, היא תיהיה חסרה לי עכשיו" אמרתי "חוץ מזה שהגעגוע הוא לא רק אלייה, אלה לחברה בכללי או אפילו סתם אדם מוכר" מלמלתי
"כן, זה יכול להיות קשה להגיע למקום זר" אמר "אבל אל תדאגי, אני מבטיח לך שמהר מאוד את תסתגלי ותכירי פה אנשים" הוא חייך
"אני מקווה" אמרתי
פנינו ימינה ונכנסנו לתוך מסדרון שונה מעט, הוא היה רחב יותר והקירות שלו היו צבועים בוורוד בהיר.
"פה זה מתחם השינה של הבנות, איזה מספר החדר שלך?" שאל
הוצאתי את המפתח ששלחו לנו לפני כמה ימים, היה רשום עליו מספר החדר "35" אמרתי
"בואי, זה פה" אמר, הוא נעצר מול הדלת שכתוב עלייה '35' וחייך "אני מקווה שתהייה עם משהיא נחמדה, החדרים מעורבבים כך שאת יכולה ליפול גם על בחורה שהכוח שלה מושפע מיסוד שהוא לא יסוד האש"
כיווצתי את עניי "באמת?" שאלתי
"כן, השליטים אומרים שהם רוצים את כולנו מאוחדים אז הם עירבבו את החדרים" הוא משך בכתפיו "אבל זה בסדר, כל עוד את לא נופלת על איזה מעצבן מיסוד המים"
כיווצתי את עני בבלבול "תן לי לנחש, אתה נפלת על מעצבן מיסוד המים?" חייכתי חיוך קטן
הוא הרים את ידיו בכניעה "עלית עלי"
צחקקתי ופתחתי את הדלת. זה היה מוזר, כי החדר נראה ריק לגמרי, כלומר לא היה כלום על שולחן הכתיבה או על המדפים וגם המיטות היו ללא סדינים. "אמ.. אני לבד?" שאלתי לא מבינה
ליאו הציץ מבעד לכתפי, "לא נראה לי, יכול להיות שהשותפה שלך יצאה, הרי עכשיו זה תקופת החופש פה"
"באמת? בגלל זה אין פה הרבה ילדים?" שאלתי, סובבתי את ראשי וקלטתי אותו דיי קרוב אלי, דבר שגרם לי להסמיק מעט
הוא מצידו לא הרגיש בשום מבוכה ורק הנהן באדישות "כן, הרבה עזבו למשפחות שלהם, אבל החופש נגמר בעוד שבועיים וכולם יחזרו לשיעורים" הוא חייך חיוך קטן "בנתיים יש לך שבועיים להתאקלם פה"
"אה" מלמלתי
"טוב, אני חושב שהיום כידי שתנוחי קצת ותתרגלי לפה, נפגש מחר כדי להתחיל בשיעורים הפרטיים?" שאל
"אמ.. בסדר" אמרתי בחיוך
הוא הנהן "אז נתראה" אמר, הוא רכן לעברי, נתן לי נשיקה בלחי והלך.
העלתי את ידי אל הלחי הבוערת שלי וחיוך קל עלה על פניי, היה נחמד שבחור כזה הולך ללמד אותי.
"נו, אולי המקום הזה לא כזה נורא" מלמלתי לעצמי וסגרתי את הדלת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
lolita | סיפור בהמשכים