כמה מילים לפני הפרק..

כמו כל סיפור חדש - במיוחד פנטזיה- קצת קשה להבין אותו בהתחלה, אני מקווה שתהיו סבלניים ותמשיכו לקרוא :]

בנוסף לדמות הראשית קוראים רן (Ren). את האופי והאישיות שלה אני בטוחה שתגלו בהמשך..

זהו זה חברים, הסיפור החדש מתחיל!

מקווה שתהנוו ♥

רוח נשבה סביבי, גורמת לשיערי הגלי לעוף ולחסות את פני.  הזזתי את קבוצת השיער ושמתי אותם מאחורי אוזני. 'קדימה' האצתי בעצמי והרמתי את ראשי מהאדמה אל המבנה הגדול שניצב מולי, טוב אם לומר את האמת הוא לא גדול, הוא פשוט עצום. כאילו חיברו כמה מבנים יחד ויצרו בית שהיה בעל 4 קומות שנבנה במין חצי ריבוע.
מסביב למבנה היה שטח גדול ורחב שהיה תחום על ידי גדר גבוהה. לא הבנתי מה הטעם בגדר לבית ספר כזה, אך לא התעמקתי בזה והתחלתי לבחון את הילדים ברחבה. לא היו הרבה ילדים, וגם אלו שהיו היו מפוזרים לאורך כל השטח.
הם לא נראו לי שונים מהחברים שלי. הרי הם נראו כמו ילדים לכל דבר, יושבים יחד, צוחקים, מדברים. לא נראה מאיים כמו שחשבתי.

"היי רוז, קלטי מה הצלחתי!" קרא לפתע אחד הבחורים וקם על רגליו, הוא החל להוריד את חולצתו ומכנסיו, חושף את גופו הארוך והצנום

"מה אתה עושה!?" שאלה הבחורה, רוז כנראה, ועשתה פרצוף עקום "תתלבש ימופרע"

"אל תדאגי, עוד מעט זה לא יפריע לך" אמר בחיוך ערמומי, הוא עצם את עניו לכמה רגעים, כשפתח אותם גופו התחיל להעלם.

"מה?" עניי נפתחו בהפתעה, לא מאמינה למה שאני רואה. אבל כן, זה באמת קרה, קודם רגליו, אחר כך ביטנו, ידיו ולבסוף גם ראשו. הוא נעלם כלו היה כשהדבר היחיד שחושף את מיקומו היה התחתונים שעוד נשארו על גופו

"גדול!" קראה הנערה וקמה בהתלהבות "אני לא מאמינה שהצלחת לעשות את זה!"

לקחתי צעד אחורה. זה לא הגיוני, פשוט לא! "אנ..אני לא מוכנה.." פלטתי ולקחתי עוד צעד אחורה "בואי נחזור הביתה.. בבקשה" שלחתי לה מבט מתחנן

היא הביטה בי וחייכה את חיוכה מלא הביטחון, תופסת בידי ומלטפת את שיערי בידה השנייה. "אין לך מה לדאוג" אמרה "זה עכשיו נראה לך קצת מוזר ושונה, אבל אני מבטיחה לך שבעוד כמה ימים את תתרגלי, את תלמדי על זה ותכירי חברים חדשים"

"אני לא רוצה להכיר חברים חדשים" אמרתי והתרחקתי ממנה, "אני לא רוצה לעבור לפה בכלל! אני רוצה לחזור הביתה, לחיים שלי, לחברים שלי ולשיגרה הרגילה. אני לא רוצה לשנות הכל"

היא לקחה נשימה עמוקה ונישקה אותי על מצחי "אין לך ברירה ילדה שלי" לחשה "אני יודעת שזה קשה לך, אבל.. אחרי מה שקרה.. את לא יכולה לחזור, לפחות לא עד שתשלטי בהם כמו שצריך"

השפלתי את ראשי, ידעתי שהיא צודקת, אבל זה לא שיפר את הביטחון שלי. הזזתי את מבטי חזרה למבנה, קולטת שהילד חזר להראות ואת הילדים שעמדו סביבו והראו התלהבות. לקחתי נשימה עמוקה, נפרדת לשלום מהחיים הרגילים והנורמליים שלי ואומרת "בואי נכנס".

עברנו את שער הכניסה – שם לא היה שום שומר כמו בכל בית ספר רגיל - והתקדמנו לעבר הכניסה של המבנה. ככל שהתקדמתי יותר כך הוא נראה מפלצתי יותר ומפחיד.

היא החזיקה את ידיי כל אותו דרך וכשנכנסנו למבנה היא חייכה אליי חיוך מעודד, "יש לך מושג לאין הולכים עכשיו?"  שאלה בגיחוך, מנסה לשבור את האווירה

אני בתגובה רק משכתי בכתפיי והסתכלתי סביבי, הוא נראה אפילו יותר גדול מבפנים.

"בואי נשאל משהוא" מלמלה והסתכלה סביבה, "סליחה" היא פנתה לאיזה נער שבדיוק עבר. הנער נעצר והביט בה במבט שואל "אתה יודע במקרה איפה המזכירות פה?"

הוא צחק ויכולתי לשמוע את הלעג, "מזכירות? מה.. חניכה חדשה?" שאל והעביר את מבטו אליי

היא הסמיכה מעט מבושה, ממש כמו ילדה קטנה שמסמיכה לאחר שאהוב ליבה הסודי החמיא לה. "כן, היא נרשמת היום" אמר והפנתה אליי את מבטה

"טוב אז אין לנו מזכירות, אתם מחפשים את אחד השליטים" אמר

"שליטים?" היא שאלה בעוד עניי התכווצו בבלבול

הנער הזר הנהן באדישות "שליטי היסודות, מאיזה יסוד הכוח שלך מושפע?" שאל אותי

רטט מוזר עבר בגופי, גורם לעורי לסמור מעט. "אמ.. אנ.. אני לא.." גמגמתי

הוא נאנח והכניס את ידיו לכיסים "מים, אוויר, אדמה או אש?" שאל "ארבעת היסודות, מאיזה מהם הכוח שלך מושפע?" הוא הסביר את עצמו

שלחתי מבט שואל לעברה, ואז החזרתי להביט בנער, חוששת מעט. "אש.. אני חושבת"

הוא הרים גבה בשאלה "את חושבת?" הוא גיחך "נחמד.. בכל מקרה את צריכה לפנות לשליטת האש, רובי, אני יכול להראות לך את הדרך אם את רוצה"

"זה יהיה נהדר" היא מיהרה להגיד והסתובבה אליי "ילדה שלי, אני מאמינה שאת לא תצטרכי אותי יותר.."

"אולי תבואי איתנו?" שאלתי בחשש קל, עוד לא הייתי מוכנה לעזוב אותה

היא הנהנה לשלילה "את צריכה לעשות את זה לבד, אני מבטיחה לבוא לבקר, וגם נדבר בפלאפון כל יום אין לך מה לדאוג" היא חייכה "אני לא עוזבת אותך" אמרה ונתנה לי נשיקה חמה בלחי "אני אוהבת אותך" היא עטפה אותי בחיבוק חם

החזרתי לה חיבוק חזקה וכשעזבתי היא שוב חייכה "ביי ילדה שלי" אמרה ואז הפנתה את מבטה לנער הזר "תודה". היא הסתובבה והלכה.

הבטתי בדמותה עד שנעלמה ואז לקחתי נשימה עמוקה. זהו זה, אני לבד לגמריי עכשיו.

"אמא שלך?" שאל הנער

הבטתי בו והנהנתי לשלילה "דודה שלי"

הוא פתח את עניו בהפתעה "וואלה?" שאל והתחיל ללכת כשאני לצידו "בחיים לא הייתי מנחש, אתן נראות קרובות"

משכתי בכתפיי "היא זו שגידלה אותי" אמרתי

הוא חייך חיוך קטן "נחמד.. דרך אגב אני פאול, ואני החניך של שליט באדמה, קלאוד"

"רן" אמרתי את שמי

"זה קצת מבלבל בהתחלה, אני יודע. למרות שכל השנים דיברו איתנו על הכוחות שלנו ועל הרגע בו הם יתגלו והכל, להגיע לרגע האמת יכול להיות מאוד מלחיץ, אבל זה בסדר, מתרגלים מהר מאוד" הוא חייך חיוך מעודד "את תראי שכל מה שלמדת עד עכשיו יהפוך פתאום מוחשי, ושזה דיי מגניב"

חייכתי חזרה חיוך שיקרי, לא ידעתי איך להגיב לדברים האלה, או יותר גרוע, איך לספר לו שאותי לא לימדו כלום על הכוחות, שאני באה ממקום בו הכוחות האלה הם דבר לא רגיל וממש לא מגניב.

אז שתקתי ולא אמרתי כלום.

"הגענו" אמר ונעצר מול דלת פלדה גדולה "בהצלחה רן" הוא חייך והלך.

הרמתי את מבטי אל הדלת הגדולה ועצמתי את עניי לכמה שניות "קדימה רן, את מסוגלת" מלמלתי לעצמי ובלי לתת לעצמי זמן להתחרט דפקתי בדלת

"כן?" קול דק ונשי נשמע מהצד השני

'הוא לא נשמע כזה מאיים' חשבתי לעצמי ופתחתי את הדלת, נכנסת פנימה בחשש "שלום, אני רן" אמרתי בשקט

מולי עמדה בחורה דיי גבוהה עם גוף שכל אישה הייתה חולמת עליו. היא נראתה בסביבות הגילאי ה30 דבר שגרם לי לתהות איך היא יכולה להיות כל כך צעירה ובעלת סמכות גדולה פה?

עוד דבר שמשך את צומת ליבי היה שיערה הארוך והאדום כאש וענייה הגדולות והתכולות שבניגוד לשיערה המאיים שידרו רוגע אין סופי.

"היי רן, אני רובי ואני האחראית על כל חניכיי, אלה שהכוח שלהם מושפע מיסוד האש" קולה היה עדין ומלטף כשהיא הציגה את עצמה "חיכיתי לך, שבי בבקשה" אמרה וסימנה על הכיסא שהיה מולה

הנהנתי בשקט ועשיתי כדבריה.

היא התקדמה אליי והתכופפה לעברי, שולחת את ידה ונוגעת באצבעותיה במצחי. היא הייתה ככה כמה שניות עד שחיוך קטן עלה על פנייה, "כן, אני מרגישה את זה, הוא קצת חלש כרגע אבל הוא קיים" אמרה

"מה קיים?" שאלתי לא כל כך מבינה

"הכוח שלך, הלהבה שבך" אמרה ונעמדה שוב, הולכת לשבת על הכיסא שהיה בצד השני של השולחן מולי. "שמעתי על מה שקרה לך, אני יודעת שאת בטח מרגישה רגשות אשם על מה שעשית, אבל את מוכרחה להבין שזו לא אשמתך"

הנהנתי, למרות שלא הרגשתי שום רגשי אשמה בקשר למה שעשיתי

"את לא היית מודעת בכלל לכוחות שלך, ובטח שלא ידעתי איך לשלוט בהם. חוץ מזה שיסוד האש מטבעו הוא יסוד שמאוד קשה לשלוט בו, יש פה חניכים שגם אחרי אימונים רבים אינם מצליחים לשלוט בו במאת האחוזים" חיוך מעודד עלה על פנייה

"אני.. אני לא מבינה" אמרתי בכנות "יסודות? שליטים? אנשים נעלמים? אני.. אני ממש לא מבינה מה הולך פה"

רובי שתקה לשנייה, ואז חייכה שוב. "אם כך כדי שאני אסביר לך מההתחלה. כפי שאת בטח יודעת העולם שלנו מורכב מארבעה יסודות – אש, מים, אוויר ואדמה. ישנם אנשים אשר זכו בכוח שמושפע מאחד היסודות. זה יכול להשפיע מכמה מובנים, או שזה ישפיע על הבן אדם ספציפית, לדוגמא אחד שזכה לכוח המושפע ביסוד האוויר יוכל לעוף או להעלם, או שהאדם יוכל להשפיע על היסוד, לדוגמא אחד שזכה לכוח המושפע מיסוד האדמה יוכל לגרום לצמיחה של פרחים, עצים. יש אנשים שעם הזמן יכולים לשלוט בשני המובנים. אבל זה רק לאחר תרגול, תרגול אותו הם מקבלים פה" היא נשענה עם ידייה קדימה על השולחן וחיוכה התרחב "פה יקירתי יהיה הבית החדש שלך, פה תוכלי להשתמש בכוחות שלך וללמוד עליהם. כי בשביל זה הבית הזה נועד, בשביל לאמן אנשים שזכו לכוח בדיוק כמו זה שלך"

פלטתי אוויר החוצה והרגשתי איך הפחד עוטף אותי. למה? למה דווקא אני קיבלתי את הכוח המטופש הזה?