פרק 1
רגעי אסון
יום ה23 למאי 2012
'כבר שמונה בערב
ואני עדיין במיטה, אני חושבת על השבוע, כל רגעי האסון שקרוא לי אי פעם, קרוא
בשבוע הזה' אני קמה מהמיטה ומסתכלת בחלון, אני רואה את כול השלג הנמס, נמס לאט לאט,
'יש לי המון זמן' זה המשפט היחיד שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו. אני הולכת לחברה הכי
טובה שלי שגרה ברחוב ליד, ומספרת
לה מה קרה לי השבוע.
___________________________________________
קוראים לי קריסטין סטיוארט, אני גרה בשיקגו, יש לי שיער חום בהיר, צבע העור שלי הוא לבן קרם
כתום, העיניים שלי ירוקות כחולות כקצף הים ואני בגובה 1.67
___________________________________________
הגעתי לחברתי מיקה והתחלתי לספר לה מה קרה השבוע, סיפרתי לה שהורי נרצחו כשעברו ליד סמטה
ברחוב שלה. ושאין לי איפו לגור מאחר שאני חייבת כסף לשלם לסחר דירה. היא מיד הציעה לי
לישון אצלה עד שנפטור את הבעיה.
העברתי את כל הדברים שלי לחדר שלה, ובלי לחשוב, נפלתי למיטה ועצמתי את עיניי.
אחרי שעה שעתיים נפתחה הדלת, מהר פקחתי את עיניי מבהלה וראיתי בחור גבוה עומד בפתח החדר,
הסתכלתי עליו והוא הסתכל עלי, הסתכלנו אחד על השנייה שלוש דקות עד שמיקה באה ואמרה לי
שזה החבר שלה, אריק. בדיוק באותה שנייה שמיקה אמרה את השם שלו התחלתי לחשוב על איך שהוא
חתיך, גבוה 1.80
עיניים ירוקות עזות ונוצצות, צבע גוף כמו שלי
ושרירים נפוחים ויפים. גבר חלומותיי! פתאום אני שומעת את
מיקה שמתחילה להגביר את קולה ואומרת לי.
"את הקשבת
לי בכלל?"
"לא בדיוק,אמרתי
לה"
"טוב אז
תקשיבי עכשיו, אוקי"
"בסדר".'ידעתי
כבר שאני לא באמת אקשיב לה עכשיו כי אין לי כוח'
"אין לי כוח,
אני הולכת לקפה ובאה סבבה?, אמרתי"
"אוקי"
יצאתי לבית קפה, וכשהגעתי ראיתי נער נורא
מוכר לילד מהתיכון שלי. ניגשתי עליו ומיד הוא זיהה אותי, הוא אמר לי.
"את קריסטין נכון?".
"כן, שכחתי
איך קוראים לך"
"קוראים לי
ג'רמי,מזמן לא התראו נכון!"
"כן!, בערך
כשניגמר התיכון לפני שנה"
"המון זמן הא"
"כן"
שתיתי את הקפה שלי והלכתי לים, לשבת ולהירגע.
פתאום ראיתי את אריק מדבר עם חברים ליד המים, הלכתי לומר היי כדי להתחיל
להכיר איתו, אבל הכול נהרס לי כשאני רואה עוד בחורה יושבת לידו ומדברת איתו. אבל זה לא מנע ממני
לומר היי, אז אמרתי "היי", וקיבלתי את התשובה הכי מוזרה בעולם.
"היי חברה של
חברה שלי"
'ממש התעצבנתי עד
שקלטתי שעוד לא אמרתי לו את השם שלי, חשבתי'
חברים שלו מיד התחילו לצחוק, והנערה לידו
קראה לי לוזרית. כל כך כעסתי עד שבעטתי לכיוון עיניה חול. הנערה
התחילה לצרוח ולקלל בזמן ששטפה את עיניה במים. אבל לא היה לי
אכפת, היה לי אכפת רק מזה שאני יראה את הפרצוף הקטן והמכוער שלה הופך להיות
כועס כשאני מכוונת לעברו חול. פניתי לכיוון אחר והתיישבתי, אחרי 5 דקות בא
אלי אריק ואמר שהוא היה רק ציני. אמרתי בסדר וזהו.
"איך קוראים לך?,
הוא שאל אותי"
"קוראים לי
קריסטין,אבל לך בטח לא אכפת מפני שאני לוזרית נכון"
"נו
את באמת נכנסת לזה עכשיו?, היא סתם נערה מטומטמת שמנסה להראות מגניבה, אז
אנחנו בסדר עכשיו? "
"שיהיה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
