מכירים את זה שאתם קמים בבוקר ואתם יודעים, אתם פשוט יודעים שבשניה שתצאו מהמיטה היקום הולך להכנס בכם כאילו הוא הסרסור העצבני ואתם הזונה העייפה עם השיניים החסרות שרק רוצה לחזור למולדת שלה? לא? רק אני? OH WELL. הנה עוד פוסט שעסק באיך החיים נהנו להשתין עליי היום. תהנו יא ממזרים.
אף פעם לא הייתי מעריצה גדולה של יום שישי, אף פעם לא הייתי מעריצה גדולה של משרד התחבורה, אבל היום האלמנטים התאחדו בדמותו האימתנית של המכתב שמודיע לי שעברו 5 שנים מאז שהוצאתי רישיון, ומסתבר שהגיע הזמן לרענון נהיגה. עכשיו, מייייייייייילא שאין לי אפילו רבע נקודה, לא פגיעה בפגוש, לא דו"ח חניה, לא עצירה בשוליים על ידי שוטר זולל סופגניות, מייייילא, אני מבינה את החשיבות של נהיגה בטוחה וכל החרא הזה. אני לא הייתי רוצה שאיזה אידיוט שחושב שלתת כיף באוויר לתמרור עצור זה שנון ינהג בכבישי ישראל ויסכן אנשים שחשובים לי, אבל למה, למה, למה לכל השדים ונעלי הקרוקס אני צריכה לשלם 218 שקל על התענוג של לקום חולה ב5 בבוקר ולנסוע לעיר אחרת רק כי אני גרה בכזה חור שמשרד התחבורה פשוט מניח שאין צורך בקורס אצלנו, כי אנחנו משתמשים בתחבורת גמלים
אז בחמש בלילה התעוררתי אל בית חשוך ושקט. עברתי ליד התוכי שלי ונתתי בו את מבט הנאצה הקבוע שלי, בתמורה הוא עשה חיקוי של אמא שלי, שאני אזכור שהוא יודע בדיוק מה נקודות התורפה שלי. התקלחתי ויצאתי אל הקור האכזרי ששרר בחוץ. שום דבר טוב לא חיכה לי שם.
בין השעות שש בבוקר לשמונה בבוקר אני, פפי חואניטה צ'יקיטה לון, הספקתי את הדברים הנ"ל:
- פספסתי אוטובוס
- כמעט נחנקתי מהשיעול של עצמי
- הבטתי במטריה שלי נשברת לשניים כאילו היתה ים סוף, ממש בשניה שהגשם החליט לבוא לביקור
- שוטטתי במשך כמעט שעה בעיר שאני לא באמת מתמצאת בה, בגשם זלעפות, בעודי מקללת את ההנחיות הכושלות שקיבלתי ואת חוש ההתמצאות המחורבן שלי
- נרטבתי בכל מקום אפשרי בכל דרך לא כיפית אפשרית [וכן, שנתיים בסביבת עובדי רס"ר ועדיין יש לי קצת טראומה לכתוב "נרטבתי" אפילו בצורה הכי תמימה שיש]
- כמעט נדרסתי מבחור שכעס עליי כי הפרעתי לו לנסוע על הפאקינג מדרכה
- חטפתי שלולית בעומק בריכת שחייה אולימפית אול אובר מיי באדי
בדרכים לא דרכים [משמע: הייתי ספוגת מים ושאלתי אנשים ברחוב "איך מגיעים לבניין שקרכלשהו" והתפללתי שהם יסתכלו לי לכיוון העיניים ולא לכיוון הפטמות] הצלחתי להגיע רבע שניה לפני שההרשמה נסגרת. התיישבתי בקצה הכיתה [כמו הילדה הדחויה שאני] ושלפתי את כל החיים לפניו מתוך התיק שלי די מהר. זה היה חמש דקות לאחר תחילת השיעור, בעודי ממשיכה לטפטף על הרצפה מרוב התרגשות [לא התייבשתי עד אחת בערך ופשוט קפאתי למוות בתוך החזייה שלי כי המזגנים לא עבדו] המרצה התחיל לספר סיפורים מוזרים שאפילו בחורה חדה כמוני לא מצאה את הקשר בינהם לבין חדוות הנהיגה.
אחרי שהשיעור נגמר לקחתי את עצמי ואת נעליי החורקות אל מחוץ לבניין המקולל הזה. ראיתי מאורות סמים מטופחות יותר ממה שהלך שם. באופן די צפוי אמא טבע חיכתה שאני אלך במשך 3 דקות הרחק מכל גגון פח או עץ כדי להחזיר את גשם הזלעפות. אם החולצה שלי הספיקה להתייבש לשניה וחצי באזור המרפק, כעת היא חזרה להיות ספוג המים שהיא היתה במשך כל היום. בנקודה הזאת כבר נשברתי. רציתי לשלוח סמיילים עצובים לאנשים [נו, טל] בווטסאפ וגם זה היה קשה כי הגשם כל הזמן איים להטביע לי את הטלפון והמשקפיים שלי התמלאו טיפות. [בעיה שכל משקפופר מכיר היטב - גשם מטורף ואין פיסת בד יבשה לנגב איתה את המשקפיים ברדיוס של מאות קילומטרים]
וקצת אופטימיות לסיום:
מה ראיתי שניה אחרי שרבתי עם האידיוט שכמעט דרס אותי. אמאשלו בגבס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: