| 11/2012
פרק שביעי.
יום
הלימודים בקולג' מעולם לא נראה ארוך יותר ואני מופתעת לגלות כמה אני מצפה לפגוש את
הארי שוב. היום בצהריים הוא התגלה כבחור צעיר ופלרטטן אבל חביב, ולא נראה שהתהילה
עלתה לו לראש. גם בתור מעריצה מעולם לא חשבתי כך ולכן אני שמחה שההכרות הקצרה שלי
איתו אישרה את מחשבותיי. הארי בהחלט בחור צעיר שכיף להיות בחברתו. אולי קצת יותר
מדי.
'היי, סליחה אם אני מפריעה באמצע משהו חשוב, אבל סיימתי ללמוד. ההצעה שלך עדיין
בתוקף? J'
"גרייסי!". שרלוט ההיפראקטיבית מדביקה אותי
במסדרון הגדול לעבר היציאה מהאימפריאל. היא לומדת בבית הספר למדעים של הקולג'.
מפתיע למדי, בהתחשב בעובדה ששרלוט היקרה שלי לא עושה רושם ראשון של בחורה חכמה
ואינטיליגנטית באופן קיצוני או כזאת שמתעניינת במדעים במיוחד.
"היי לוטי."
"מצטערת על ההברזה בצהריים, פרופסור נילס החזיק אותי קצר בכיתה."
"מוזר, חשבתי שאת זאת שהחזקת אותו בביצים."
"נראה לך שלתרח הזקן הזה עוד נשארו ביצים?" היא נוחרת בבוז. "גם כן
הוא, חושב את עצמו רק בגלל שיש לו כמה מסמכים מחורבנים שמראים שהוא פרופסור. חה,
פרופסור טמבל אולי."
"תירגעי שרלוט."
"לא יכולה, נגמרה ההשפעה של הריטלין."
אני מגלגלת את עיניי ונאנחת בחוסר אונים, תוהה לעצמי למה אני בכלל חברה של הנערה
ההפכפכה והבלתי אפשרית הזאת.
'בטח. אני בהקלטות אחרונות עם הבנים עכשיו, אבל עוד חצי שעה בערך בסטארבקס
ב____?'.
עונת הסתיו כבר ניכרת בחוץ; רוח קרירה של סוף חודש אוקטובר מתבדרת בעצים
שלאורך הרחוב ועלים יבשים וצהבהבים מכסים את מרצפות האבן של המדרכה האפורה. לרגע
אחד אני מקללת את העובדה שאני לובשת שרוול קצר וששכחתי את הסוודר בבית.
"רוצה ללכת לאכול משהו? אני גוועת." שרלוט ממששת את בטנה השטוחה ובוהה
בנקודה לא ברורה ברחוב.
'אין בעיה. אהיה שם J'
"למעשה יש לי, אמממ... תוכניות."
שרלוט מרימה גבה. "עם מי את מסתמסת שם?" .
"עם הארי."
שרלוט מרימה שתי גבות. "ואיך בדיוק הגעת אליו?".
"בגלל שאת לא יצאת להפסקת הצהריים הלכתי לבד לבית הקפה והוא היה שם במקרה. אז
הוא ליווה אותי בחזרה לקולג' והתחלנו לדבר והוא אמר לי שכשאגמור – "
שרלוט קוטעת אותי. " – הו, את בהחלט תגמרי." היא עוקצת.
"תסתמי!", אני חובטת בזרועה ורושמת לעצמי לא להשתמש במילה הזאת בהקשר של
הארי כל עוד היא נמצאת לידי. "הוא אמר לי להתקשר אליו כשאסיים – "
אני מדגישה " – את הלימודים ואולי ניפגש שוב בערב."
"וואו גרייסי." שרלוט מחייכת לעברי חיוך טיפשי.
"מה?".
"הארי סטיילס מבלה עם אותה הבחורה פעמיים באותו היום. מי היה מאמין שהוא עד
כדי כך דלוק עלייך?".
"הוא לא דלוק עליי שרלוט!" אני מגלגלת עיניים. "למה את כל הזמן
מפרשת דברים כך?".
"אבל את כן דלוקה עליו."
"אני מעריצה שלו, בין היתר."
"מעריצה ברת מזל." היא חותמת את הדיון.
"מה שתגידי, מותק. את מקפיצה אותי לסטארבקס?"
"תראו איזה ניצול.", שרלוט אומרת.
"מי מנצל?".
"את. כולה פגשת את הארי סטיילס ואת חושבת שאפשר לנצל עוברי אורח
תמימים."
"מי שישמע איזו עוברת אורח תמימה את." אני מגחכת. "מה אכפת לך
לעשות טובה לחברה הכי טובה שלך?", אני מחייכת את החיוך הכי מקסים וכובש שלי
ששרלוט פשוט לא יכולה לעמוד בו.
"טוב, בואי!"
"מזל שאת פה לוטי, תאמיני לי...".
שרלוט מקפיצה אותי מרובע קנזינגטון בחזרה אל מרכז לונדון ומורידה אותי בסטארבקס
ברחוב _____ .
"תיהני!" היא אומרת, דרך החלון הפתוח, שנייה לפני שאני מתקדמת לכיוון
הכניסה.
"תודה!" אני מחייכת אליה וממשיכה בדרכי.
אני נכנסת פנימה ומחפשת את הארי במבטי. חיוך קטן עולה על פניי כשאני מוצאת אותו
יושב בשולחן בפינת בית הקפה, מרוחק יחסית מכל ההמולה שבחזית. הוא יושב עם הגב אליי
ומתעסק בטלפון הנייד שלו. אני מתקדמת לעבר המקום שבו ישב ואומרת, "אפשר לשבת
כאן?".
הארי נושא את עיניו מעלה והן נדלקות בחיבה. "היי!" הוא אומר. הוא לא מסתפק בלברך
אותי לשלום, אלא הוא גם קם ממקומו ונושק לי על הלחי.
"היי... שוב." אני מחייכת אליו ומתיישבת בכיסא ממולו.
"אפשר לקנות לך קפה... שוב?". הוא מחקה את הטון
שלי בחיוך.
"אני בדרך כלל לא שותה קפה פעמיים ביום, אבל איך אפשר לסרב להצעה מהארי
סטיילס."
הוא מגלגל את עיניו, אבל מחייך.
הוא קונה לי קפה - שוב - ולעצמו מזמין
בירה.
"אז היה יום הלימודים שלך?" הוא שואל ומשתהה רגע, בוחן אותי. "מה
את לומדת בכלל?".
"מה אתה חושב שאני לומדת?".
"משהו מתוחכם."
"אני נראית לך מתוחכמת?". אין ספק שאני מוחמאת בטירוף כרגע. וכן,
מתוחכמת זאת אחת המחמאות שבחורה צעירה יכולה לקבל, לפחות מבחינתי.
הארי מרים גבה בתגובה ולא מוריד את החיוך היהיר הזה מפניו.
"מנהל עסקים וכמה קורסים במדעי הרוח." אני אומרת.
הוא מגחך. "שאפתנית ממש."
"אמר זה שעמד ללמוד כלכלה ועריכת דין ו...". אוי אלוהים, אני יוצאת כזאת
גרופית. אני ממהרת להעלים את המבוכה שלי במשיכת כתפיים. "אז מה, גם אני עקבתי
אחרי האקס פקטור. ואולי ראיתי אותו כמה פעמים...", המלמולים שלי הפכו להיות
שקטים.
הוא מגחך שוב. "זה בסדר... אל תרגישי כזאת נבוכה. כן, גם אני די רציתי להגיע
למקום מסוים. אבל אני יודע שהיום, אני במקום הכי טוב שיכול להיות! ואני בטוחה שגם
את תמצאי את המקום שבו את הכי מאושרת."
אני מחייכת לעברו ואז מבטי משוטט קצת בחדר. שתי בנות – אחת עם תלתלים שחורים ואחת
עם קצוות ורודים - שנראות צעירות ממני בשנתיים או שלוש עומדות לא רחוק מאיתנו,
נבוכות ונרגשות, ממלמלות זו לזו דברים ומצביעות בעיניהן עלינו.
"אל תיבהל, אבל אני חושבת שיש לך צל. או שניים."
הארי מסובב את ראשו ומבחין גם הוא בשתי הבנות, שהיו קרובות יותר אלינו עכשיו.
"אומייגאד, הוא מסתכל עלינו!". הלחשושים הפכו נרגשים.
"3... 2...
1." הוא ממלמל.
שלוש שניות - כמו הספירה של הארי - לוקחות להן כדי להגיע ולעמוד לידנו.
"היי הארי!", הן קוראות בהתרגשות ומחזיקות זו את
זו בניסיון לשמור על שפיות.
"ובכן, שלום לכן בנות." הוא מחייך לעברן את החיוך הכי מתוק שלו.
"מה שלומכן?".
הן מצחקקות.
אני רואה עליהן שהן לא יודעות איך לאכול את זה שהאליל הכי גדול שלהן באמת מדבר
איתן.
"ב... בסדר. בסדר גמור." אחת מהן ממלמלת.
מזכירות לי קצת אותי באותו ערב אצל אלן דג'נרס.
"אפשר... אפשר להצטלם איתך?". מבקשת הראשונה, זאת עם הורוד בשיער.
"ולקבל חתימה?", השנייה אומרת.
הן מחייכות חיוך נבוך אבל מתחנן.
הוא עדיין מחייך לעברן. "בטח! איזה שאלה?"
השחרחורת קולטת אותי פתאום ודוחפת לי את האייפון שלה לידיים. "את יכולה לצלם
אותנו?"
"בטח." הן נצמדות להארי, אחת מכל צד, האושר ניכר
על פניהן. אני כבר רואה במחשבתי איך התמונה הזאת תופץ בכל רחבי הטמבלר.
"שלוש, ארבע ו...", אני סופרת ואז לוחצת על כפתור הצילום באייפון.
"מקסים!".
"תודה תודה תודה!". בעלת המכשיר חוטפת אותו ממני ומסתכלת מאושרת בתמונה.
"תודה הארי!".
"בטח." הוא מחייך.
הבנות עוזבות אותנו בקריאות התרגשות ובולמות את עצמן מלקפץ באושר באמצע סטארבקס.
רק אחרי שהן יוצאות, אני מבחינה בהן מקפצות באושר דרך חלון הראווה של בית הקפה.
הארי מצחקק לעצמו, שוקע עמוק יותר במושב העור של הכיסא ולוקח לגימה ארוכה מהבירה
שלו.
אני מביטה בו. "הבנות לא עוזבות אותך לרגע, מה?".
הוא מושך בכתפיו בחיוך. "זה בא עם התפקיד, את יודעת."
אחרי שתיקה ארוכה, אני אומרת, "אפשר לשאול אותך משהו אישי?".
"אני לא בתול, אם לזה את מתכוונת." הוא מחייך בידענות.
"אני לא מעוניינת, אם לזה אתה מתכוון."
"הפסד שלך."
"מה שתגיד. בכל מקרה, מה שרציתי לשאול... אתה בסדר עם זה?".
"עם כל המעריצות וזה?".
אני מהנהנת.
"אני יודע... אין לי כל כך מה לעשות נגד זה. אני צריך לזרום עם העניינים
ולהיות נחמד."
"אני בטוחה שזה נורא קשה בשבילך." אני צוחקת לרגע. "מצטערת, אני
צוחקת."
"בחייך, אני לא כל כך נורא."
"לא השתכנעתי."
"קניתי לך פעמיים קפה, זה לא מספיק משכנע?".
"מאוד." אני צוחקת.
"לא, באמת אבל. אני חתיך הורס, יש לי קול שגורם לבנות להגיע לאורגזמות, אני
חמוד ומצחיק."
"שכחת לומר שאתה גם מאוד צנוע."
"זה בראש הרשימה שלי."
טוב, אז הארי לא רק פלרטטן, הוא גם יהיר ומלא בחוש הומור.
"היה כיף, לא?", הוא שואל אותי חצי שעה אחר כך אחרי שיצאנו החוצה
מסטארבקס אל הרחוב. מדהים לגלות איך עברתי איתו שעתיים בלי לשים לב לדקות שעוברות.
"כן. תודה על הקפה. על שניהם."
"אני אשמח לקנות לך עוד, אם תרצי."
אני מחייכת.
"או...".
"מה?".
"אני והבנים שוחחנו קצת ו... אממ... תהינו לעצמנו אם תרצי להצטרף אלינו
לארוחת ערב מחר. הבנות גם יהיו ואני חושב שהן ישמחו להכיר אותך."
"אתה רציני?". לחיי סמוקות.
"כן. אנחנו עומדים לעבוד יחד בקרוב וזה יהיה נחמד אם נבלה קצת ביחד ככה,
כולם. את לא חושבת?".
משום מה חשבתי שהוא הולך להציג הסבר אחר לעניין, אבל לא משנה.
"בסדר, אני אשמח."
הארי מחייך בסיפוק. "אז קבענו. מחר בערב, אצלנו."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
