מטומטמת.
ינואר.
שוב ינואר.
עברה שנה מכל ההתפוצצות שהייתה.
עברו שנתיים מההתחלה.
אני לא במקום טוב.
לא פיזית, לא מנטלית..
בעיקר לא מנטלית.
קשה לי עם הלבד המשתק הזה.
וזה בא בתקופות.
וזה עכשיו.
התקופה היא עכשיו.
מצד אחד אני לא רוצה כלום.
ומצד שני נמאס לי ללכת לישון במיטה ריקה כל ערב, כשזה רק אני והמחשבות שלי. והלבד שלי.
זה לא נכון שאני לא רוצה כלום.
אני רוצה להרגיש.
אני רוצה שיאהבו אותי.
שמישהו אחד יאהב אותי. ורק אותי.
אני מתגעגעת לחיבוק מנחם.
אחד כזה שאפשר ללכת לאיבוד בתוכו.
מתגעגעת לתחושה הזאת כשמישהו פורש את זרועותיו מסביבי ופתאום הכל מסתדר.
ואין לי שום בעיות בחיים.
ואני יכולה להישאר שם. לנצח.
וזה רק אני והוא.
רק אני והוא.
ואין לי את זה. כל כך הרבה זמן לא היה לי את זה.
זה הכל דברים מזדמנים בשנה +- הזו..
אף חיבוק לא באמת עוזר.
לא משנה כמה אנשים ינסו.
אני רק רוצה להכיר מישהו.
שיגרום לי להרגיש כאילו אני משנה משהו.
מרגישה שולית.
זה נורא מתסכל.
אני חושבת שמה שבעייתי לי בכל החודש האחרון זה העובדה שכל הסיפור עם ההוא פשוט החליק לי בין האצבעות.
כואב לי להודות בזה אבל באמת חשבתי שיכול להיות שהפעם מצאתי את הדבר האמיתי.
קיוויתי שהוא יהיה מה שרציתי.
קיוויתי שסוף סוף מצאתי את מה שחיפשתי במשך כל כך הרבה זמן.
הוא כל כך לא מי שחשבתי שהוא.
וקשה לי עם זה.
אני לא מצליחה להבין, ובחיי שניסיתי במשך המון זמן, איך אפשר לדבר עם מישהו באינטנסיביות שדיברנו בה ולא לפתח שום רגשות. או לא לרצות לקחת את זה הלאה.
אני הייתי דקה מ-falling for him.
והוא לא.
קראתי את המצב כנראה כל כך לא נכון.
וזה רע. כי הייתי מוכנה לזה.
עד שאני כבר נפתחת מול מישהו.. שזה כזה דבר נדיר אצלי :\
הוא ריסק אותי.
פייר.
עדיין לא התאוששתי מזה.
עדיין השיחות האחרונות שלנו רצות לי בראש.
אני עדיין בודקת מה קורה איתו מידי פעם.
אני עדיין מקווה שמתישהו הוא יזכר בי.
זה נכון.
אני כאילו עדיין מחכה שהוא ישנה את דעתו.
מטומטמת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Shoohy