יש לי סוד שנזכרתי בו, ממש עכשיו אל תוך הלילה.הוא כל כך משמעותי שמפתיע אותי ששכחתי אותו או הדחקתי אותו. כנראה שקרתה האופציה השניה.
ובעצם זה לא כל כך סוד כי סיפרתי לאמא, אבל זהו- לא לאף אחד אחר. אבל זה יושב עליי, מכביד עליי בדרכים שאני לא חושבת שאני מודעת אליהן אפילו.
ואני אפילו חושבת שהוא קצת פלילי (?) או שלא, אני לא כל כך סגורה על הפגיעה בחוק שמה, אולי קצת על חוקי ההלכה (שמעולם לא שינו לי).
לפני שנה ושלושה ימים היה יום שלישי. הייתי אז בצבא, חובשת. באותו הערב נהרג חייל שלי. טיפלתי בו-בחדר, באמבולנס עד לדלת המיון. שמה הוסת בפניי הוילון ולא נתנו לי לראות איך מנסים להציל אותו. בסופו של דבר, אחרי תחנונים ודאגה הצלחתי להיכנס ולראות מבפנים, וגם אותו מבפנים.
היה לי קשה מדיי אז יצאתי החוצה ואז הודיעו לי שהוא נפטר. אחרי כמה דק שנדמו כנצח, בהן ישבתי עם מדים מלאים בדם בכניסה למיון, בוכה לאמא כמו תינוקת בפלאפון, נכנסתי פנימה. החייל כבר לא היה שם, לקחו אותו למקום אחר. נשארו רק ליטרים של דם על הרצפה. מסיבה לא הגיונית, מצאתי את עצמי שמה כפפות ומתחילה לנקות את הדם שלו מרצפת המיון. על מגש בצד הבחנתי במחטים לניקוז בית החזה בהן השתמשנו בדרך לפה- מסודרות אחד ליד השני לאחר שהוציאו אותן ממנו. מלאות בדמו מבפנים, מצופות בו מבחוץ.
אז לקחתי אחת עטפתי בכפפה ושמתי בכיס. ואף אחד לא ראה.
לאחר מכן הגיע הרב ולקח את כל שאריות ציוד החבישה והמחטים והשמיכות וכל דבר בעצם שבא במגע איתו ושיש עליו שיירים שלו. אני זוכרת ששמעתי את מה שאמר אבל לא הבנתי את המשמעות וההשלכות של דבריו על מעשי.
כשחזרנו לבסיס, סמוך ל5 בבוקר, יצאתי מהחדר והלכתי לרחבה המרכזית של היחידה. יש שמה פסל גדול של חיה מרשימה שמונח על תל של אדמה וטוף. קברתי את המחט מתחת לטוף.
ומאז היא שם.
ובעצם מאז גם הוא עדיין שם.
אנשים הולכים הלוך ושוב מאות פעמים ביום וחולפים על ידו- ולא יודעים.
הם גם לא ידעו
כי זה הסוד שלי.
נ. ב.
אני יודעת שעכשיו זה בעצם לא סוד
אבל אני לא מסוגלת להחזיק כל כך הרבה מחשבות עצורות עליו
חייבת לשחרר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הממושקפת.