מלחיצים הטילים האלה.
האזעקה הראשונה היתה בערב יום רביעי - ירדנו למדרגות הבניין. הקטנה ייללה שהיא רוצה הביתה, אמרתי לה שיצאנו למדרגות כדי לדבר עם השכנה ועוד מעט נחזור. ממש כמו לפני שנה וחצי, נפגשות עם השכנים במדרגות.
את האזעקה בלילה בכלל לא שמענו, הצופרים לא פעלו.
אתמול בבוקר שוב אזעקה, כשהיא היתה כבר בגן. לא היתה איתי. איזה לחץ. גן ללא ממד, אבל עם חצי קומת מרתף כזאת. קשה לתאר את מסכת הרגשות ברגעים האלה - דאגה וחוסר אונים ורגשות אשם. אמנם זה חדר חצי מרתף כזה אבל מה אם הן לא יספיקו להביא לשם את כל הילדים בזמן? ומה אם הסייעות לחוצות ולא מתפקדות? ומה אם, ומה אם.
ולמה נטשתי אותה בגן בכלל. רגשות אשם.
היום שוב אזעקה. אז מתברר שהגננת והסייעות רגועות, וכל הילדים היו בחדר בזמן. ועדיין. מלחיץ. זה בכל זאת לא ממד.
ולא פשוט - האם לקחת חופש ולהישאר בבית עם הקטנה? גם בבית אין ממד. לסוע להורים שלי? או להמשיך עם השיגרה ככל הניתן? לא יודעת. אוף.
מנסים להרגיע אותי שמערכת כיפת ברזל מיירטת את הטילים האלה, אבל המחשבות מתרוצצות - ומה אם היא לא תיירט. אמרו 90% הצלחה? לא מספיק טוב. ומה אם יירו 10 טילים והיא לא תספיק ליירט את כולם?
אז בקיצור, אני לא רגועה.
אז באתי לכתוב על זה. וגם כדי לתעד וזה.
אוףףףףףף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
