לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2012

16/03/12


מאולץ מאופק ולא מספק. "כן, אני פה בג'רמייה, תבואו, אני מחכה."הוא מסובב את תכולת הכוס הגבוהה, מסחרר קצת את הטובורג שלו ולוקח גמיעה עמוקה מהזהוב העמוק הזה. ההוא ממש מזכיר את הסולן של הלהקה הזו נו.. בשילוב עם השחקן הזה נו.. מה שמזכיר לי את הלר. הלר. טוב הלר זה הלר וקלר זה קלר ואכזבה זו אכזבה. אולי זו הייתה החלטה טובה. פאק איט אני אף פעם לא אדע וטוב שכך. בינתיים הידיעה העכירה לי את החיים. שיט איפרתי על עצמי שוב, אני באמת לא יודע לאפר, היא כבר הסבירה לי איך לעשות את זה. מניחים את קצה הבוער על קצה המאפרה ומתופפים קלות. היא חוזרת בהידוס אלגנטי ונשי, עקבים גבוהים מזמש שעדיין לא לגמרי התרגלה אליהם, גרביונים שחורים חצי שקוף, חולצה מודרנית מבד מבריק ומשוחרר, חצאית גבוהה ושחורה. הכול מוקפד מלבד קצות האצבעות שמבצבצים מהם פיסות עור קטנות מזדקרות מצידי הציפורניים לצד פצעים ורודים וחשופים. "חזרתי,עמדתי במשימה." חיוך גדול מרוח על הפרצוף שלה, "יפה, כבר חשבתי שטבעת באסלה."

קצת קשה לנו ביחד לאחרונה, כבר לא זורם כמו שהיה פעם, אני רק מקווה שהיא לא מאשימה את עצמה. זה מן משהו שקיים באווירה אבל לכול אחד מאיתנו קצת קשה להודות בזה, זה באמת לא כמו שזה היה פעם. זה מרגיש כאילו שאנחנו מנסים לפצות על הפער שנוצר באמצעות הומור סרקסטי ויבשושי, בדיחות שמעלות חיוכים יותר מדי גדולים על הפרצופים, כאלה שגורמים לכאבים בלחיים אחרי פרק זמן ממושך. טוב, זה באמת קשה. היינו כל כך הרבה זמן ביחד, חלקנו הכול ופתאום ניתוק. זה מערער הרבה דברים מהיסוד. מה שבאמת מעניין זה להבין כמה היא מודעת לתחושות האלה, האם זה קיים אצלה כמו שזה קיים אצלי והאם היא פועלת כדי לנסות ולגשר על הפער שנוצר. הרבה מאוד פעמים אני מוצא את עצמנו מנהלים שיחה שמהותה העיקרית היא מתיחת ביקורת על האנשים שנמצאים סביבנו. וזה באמת היה ככה, כשהיינו ביחד באותה המסגרת, כשהייתה חפיפה מלאה בין האנשים שהכרנו. נהנינו לעשות את זה, להעביר ככה את הזמן ביחד. לנעוץ את החרבות שלנו בכול מה שסובב אותנו, לבעוט בכול מוסכמה אפשרית ולהתעטף בבועה אלטיסטית שמנטרלת כול מה שלא קשור אלינו. בשום רגע מתוך אינספור רגעי האושר שלנו לא הבחנתי בעובדה הפשוטה שהחרבות הללו הן בעצם חרבי פיפיות, ככל שנעצנו אותן יותר עמוק בסביבה ככה הן ננעצו עמוק יותר בנו, או לפחות בי.

היא תמיד טוענת שהיא לא זורמת, שאין לה את היכולת להתחבק עם החבר'ה כמו שהייתה רוצה, ושהכול כמובן זה באשמת אמא שלה. כמה פרוידיאני, או שבעצם פרויד מתעסק רק עם אבות? טוב, אני לא באמת יודע. שורה תחתונה - היא חיה עם תחושת עוגמה. לטענתה, אמא שלה מעולם לא איפשרה לה להתחבר לאנשים בני גילה כמו שצריך. מבחינת אמא שלה כול תקשורת עם אדם כלשהו טומנת בחובה המון שקרים, תחרותיות והדובדבן שבקצפת - קנאה. הטענות הללו מובילות למסקנה המתבקשת שאין טעם ליצור קשרים עם בני אדם. וזה מה שדפק את ההתנהלות החברתית שלה וכול מה שנגזר מכך. אני חושב שזה לא משנה. זה מצב נתון וכנראה שזה לא מפריעה לה, היא לא אוטיסטית, היא יכולה להחלטי שהיא משנה את ההתנהלות שלה מול החברה. מה שכן יכול להיות שיש לה רצון להשתנות, להתחבר יותר לתחושת הקבוצתיות העיוורת, אבל היא נקרעת בין הרצונות שלה לתחושה של אנטגוניזם שסיגלה לעצמה אל מול האנשים "החברותיים". הילדה שלי הבינה את מה שהבנתי על הקשר שלנו, ועכשיו היא מרגישה רע בגלל שהיא לא מצליחה להשתמש בכלים החברתיים שאין לה כדי לתחזק את מערכת היחסים שלנו.
נכתב על ידי , 17/3/2012 23:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

מין: זכר





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtimor negev אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על timor negev ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)