סיפורים בהמשכים - המקום לפרוק את מה שיושב על הלב.

זה סיפור חדש שלי - "שתי נשימות אחרונות - Two Last Breathes" או בקיצור TLB. מקווה שתהנו מהפרק הראשון. :)

פרק ראשון.

"אתה בטוח שזה הוא?" שאלתי אותו בנשימה עצורה. כתפי הימנית שרפה מכאב כשטיפות הדם המשיכו לרדת במורד ידי.

"זה הוא. מיליון אחוז. את תסתדרי לבד?" הוא הסתכל עליי ופחד נשקף מבעד לעיניו החומות.

"אני אסתדר. תפסיק כבר לדאוג כל כך, זאת לא הפעם הראשונה שלי." אמרתי בעודי יוצאת מהמסתור שלי.

"אמה!" הוא אמר בחצי צעקה וחצי לחישה ואני הסתובבתי אליו. "תיזהרי בבקשה!" הוא אמר בשקט ועכשיו הפחד גם ניכר בקולו.

"יהיה בסדר שון. אני מבטיחה לך." אמרתי מנסה לשכנע את עצמי יותר מאשר אותו.

נכנסתי בשקט לתוך המבנה. רגליי נעות באיטיות ובשקט על הרצפה. לא מרעישות. כאילו אני לא באמת שם. אחרי מספר צעדים נכנסו למרחב השמיעה שלי מספר קולות. עצרתי, מפסיקה לנשום ומחדדת את שמיעתי. קול של גבר ואישה רבים נשמע מאחד החדרים האחוריים. התקדמתי מעט, כמה צעדים קדימה כשלפתע נעצרתי. בבהלה. לא שמתי לב ונתקלתי במשהו על הרצפה. שקט שרר במקום לפתע, גם הקולות נפסקו ורקיעות רגליים נשמעו מתקרבות אליי.

"מי שם?" קול תקיף נשמע. "אם אתה מעוניין להישאר בחיים אני מציע שתצא עכשיו!" הוא המשיך בתקיפות מתקרב אפילו יותר לכיווני. זיהיתי את הקול שלו בבירור. באתי בשבילו. באתי בשביל להרוג אותו. רכנתי באיטיות אל עבר הרגל מוציאה את הרובה המיוחד שלי בשקט. התרוממתי מטעינה אותו ומחכה בשקט לרגע שהוא יופיע לפניי. לרגע שאני אוכל לירות בו.

"אתה יוצא ואולי נשאר בחיים או שאני מוצא אותך לבד וישר הורג אותך?" הוא אמר ואני ממש שמעתי אותו שני מטר ממני. חיכיתי כמה שניות עד לרגע שהוא נכנס לי לזווית העין. זזתי צעד אחד ימינה ככה שאני אעמוד ישר מולו, כיוונתי את האקדח שלי עליו ויריתי. שתי יריות קצרות ומדויקות. הוא התקפל מעט. לידו עמדה בחורה. כיוונתי את האקדח שלי כדי שאוכל לירות גם עליה. אבל הכל התקלקל. הכל קרה מהר כל כך. תוך שנייה הבחורה עמדה מאחוריי. הראייה שלי התעמעמה והיטשטשה. ניסיתי להילחם בשניהם ללא הצלחה. ואז הכל הפסיק. הכל הפך לשחור. נהיה שקט. הכל נעלם לאט. התחושה. היכולת להבין, היכולת להיתפס במציאות. הכל נעלם. ואז, אז השריפה החלה.