מול המראה, אני פושטת את המגבת הורודה שלי

ערומה

אני רואה מאיפה נשרו הקולוגרמים, אבל אני לא באמת רואה את זה

אני רואה את הקימורים שתמיד התגאיתי בהם, הם עדיין כאן.

אני רואה את החזה ואת המותן הצרה את האגן הרחב שלי את הירכיים העגולות

אני לא מבינה איפה התחבא כל המשקל הזה, שנשל ממני

ויותר גרוע אני לא רואה את השינוי הענק הזה.

35 קילו

זה שינוי ענק ואני לא רואה אותו

אני רואה רק איפה זה לא מספיק, איפה צריך עוד, מה עוד לא ירד או התחטב

אף פעם לא הייתי מהנשים האלו

תמיד הייתי נחשקת, תמיד הייתי שלמה. לא תמיד אהבתי את מה שראיתי, אבל תמיד קיבלתי באהבה

דווקא עכשיו, קשה לי להשלים, לאהוב, לראות, להתגאות

בא לי להרעיב את עצמי, בא לי להקיא, בא לי לירוק, בא לי להיות חולה, בא לי להיכנס תחת סכין מנתחים, בא לי פשוט להיות רזה

ואני שונאת שהמחשבות האלו מחזיקות בי כבת ערובה

דווקא עכשיו שאני כל כך מחוזרת וכל כך קלה אני לא מצליחה להינות מזה, אני רק כועסת על עצמי שעל אף כל מה שהורדתי, אני עדיין לא במקום שאני רוצה להיות בו. כועסת שאני עדיין לא שדופה.

אני בכלל לא אוהבת נשים רזות, אני אפילו לא חושבת שזה נשי או סקסי או יפה, בטח לא לי

משהו בנוכחות שלי רזה או שמנה, הוא גדול, דרמטי, מלא

אבל זה לא עוזב אותי לרגע

והיום אני באמת חיה בריא ונכון והמשקל יורד בלי שאני אתאמץ יותר מדי

אבל כשאף פעם לא היית רזה שום דבר לא מספק מלבד להיות רזה, אין אמצע כי במראה אני רואה את הבליטות, את הבטן הקטנה, את ידיות האהבה

או השניצלים, אני יודעת שרק אם כל אלו לא יהיו אני אראה את זה.

אין מה לדאוג אני לא אשאב לתוך השיגעון. ובאמת טוב לי בעור של עצמי. אבל אני בZONE בתקופה האחרונה