לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

.Dont worry ma'm, Im a professional


סיפורים מקוריים. כן, יש דבר כזה. כותבת סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה. סירנות שליטה!

Avatarכינוי: 

בת: 11





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2012

הדקות האחרונות



 

ידעתי שאלה הדקות האחרונות שלנו.

המים הסוערים געשו והתנפצו על גופנו החיוור והרועד. כמו זאבים שמתנפלים עלינו חשופי שיניים. הגלים חובטים בנו ומצליפים בגופינו במי קרח.

אנחנו מנסים נואשות להמשיך להיאחז בגזע העץ. אנחנו נצמדים זה לזה רועדים ורטובים, במטרה לשמר איכשהו ממעט מחום הגוף שנותר לנו. רכבנו על גזע העץ שזז בחוסר שליטה כמו חית פרא. היסתכלתי עליו בחוסר אונים. הוא יכל להינצל, הטמבל.הוא יכל להימלט, אילולא הוא היה קופץ למים במטרה להציל אותי.

 

נאבקתי. ניסיתי לאחוז באוויר ואיכשהו למשוך אותי החוצה. טוד צורח לעברי בהיסטריה. מנסה להושיט לעברי ענפים להיאחז בהם, אבל הם קצרים מדי ואני כבר ניסחפת במהירות מפחידה עם הזרם. הוא רודף אחרי בחוסר אונים. מבולבל לא פחות ממני. לא היינו צריכים לעבור את הגדר. לא הייתי צריכה לעמוד כל-כך קרוב לקצה הנהר החלקלק.

הגלים מתנפצים עליי וחובטים בי. קול שבירת הגלים רועם באוזניי ואינני יכולה לשמוע כבר מה טוד אומר. הגלים כבר בולעים אותי לגמרי ואני שוקעת.

אבל אז השקט עטף אותי כמו שמיכה חמה. הזרם המשיך לטלטל אותי מצד לצד, אבל השלמתי עם גורלי. נשימתי ניגמרה. עצמתי את עיניי.

משהו גדול נפל לתוך המים. מתסיס את המים באלפי בועות. ראייתי מטשטשת ואינני מצליחה לראות מה זה. הוא שקע, ונסחף עם הזרם ביחד איתי. הוא שחה לעברי ופרצופו התבהר בראשי. טוד משך אותי אל פני המים. פתחתי את פיי צמאה לאוויר. טוד אחז בי וחבק בי חזק, וניסה לשחות איתי בחזרה למקום מבטחים. אבל הנוף השתנה כל-כך במהירות, והחוף כבר נעלם מאחורינו. הוקפנו בצוקים מיוערים. הזרם ניער אותנו מצד לצד, וראשי כוסה במים ושוב יצא לאוויר. הגלים בלעו אותי, ופלטו אותי שוב. בלעתי וירקתי מים. הרגשתי כאילו הריאות שלי כבר משקשקות מכמות המים שבתוכם.

 

הזיכרון מתנער ממני ואני חוזרת להווה.  אני רואה שטוד מנסה לומר משהו, אבל הגלים הרועמים וגוברים על קולו. 

"מה אמרת?" צעקתי.

"אני מכיר את הנהר הזה! בהמשך יש פיצול, אחד מוביל לכפר, ואחד... מוביל למפל". 

שתיקה מעיקה שררה בינינו.

"אז כדאי שנחתור ממש חזק..." השבתי לו. הנהר סחף את גזע העץ שלנו במהירות, וכבר ראינו את הצומת המדוברת לפנינו.

"לאיזה צד?" שאלתי. מוכנה לחתור בכל הכוח ולהילחם בזרם הפראי.

"אממ... אני חושב שצריך ימינה" 

"אתה חושב?" אמרתי בעוקצנות

"כן, כן זה ימינה". הרגשתי שזו האות שלנו, וחתרנו בכל הכוח ימינה. הזרם טילטל אותנו. ואנחנו נאבקנו להחזיק את הגזע ישר. אנחנו נסחפים לצד שמאל. לעזאזל, אנחנו נסחפים לצד שמאל! אני במאבק נואש מנסה לחתור מהר יותר, אבל כל האנרגיה שלי ניסחפה ביחד עם הגלים הפראיים. אני רוצה פשוט להשתחרר מבול העץ אל שינה אינסופית בקרקעית הנהר.

אני מביטה אל טוד, מבטו כה נחוש. הוא חותר מהר בעזרת רגלייו, ואנחנו עולים על זרם חדש שסוחף אותנו בגל גדול ומהיר להפחיד לצד ימין, לכיוון הכפר.

אני מחייכת אליו. הוא מחבק אותי חזק. אני מופתעת, אבל גופו כה חם שאני נצמדת אליו בחזרה. 

הזרם מתחיל להיחלש, ואנחנו מתמקמים טוב יותר על גזע העץ, ויושבים עליו כמו על סוס. ואני יושבת מאחוריו ועוטפת אותו בזרועותיי. אולי זה מפחד, או אולי אני פשוט נהנת מנוכחותו.

הנוף משתנה לנוף הררי. סלעים ענקים שנערמו במשך מאות שנים והתייצקו ליחידה אחת. הצוקים שמסביבינו נמוכים יותר, אם כי ניראה שעדיין אין דרך לצאת מהנהר חוץ מלהמשיך עם הזרם. אבל שנינו מרגישים שמשהו לא בסדר. היינו כבר אמורים להגיע לכפר.

"אוי לא..." הוא אמר פיתאום.

"מה?" שאלתי.

"אני... אני חושב שבחרנו בנתיב הלא נכון. אנחנו בדרך למפלים." 

"מ-מה?!" אני רועדת. גופי מחוויר ואני עוזבת אותו מאחיזתי.

"אני הובלתי אותנו למוות. אני הובלתי אותך למוות..." הוא אומר בלחש, כימעט לעצמו.

אני ממלמלת ללא קול. גרוני כואב מדמעות. הוא מסתובב אליי, ומחבק אותי חזק. "ליליה, ליליה אני מצטער..." אני מצמידה את ראשי לחזהו ובוכה בזרועותייו.

"יש לנו כמה דקות עד שנגיע למפל..." הוא אומר בקול רועד וחלש. הוא משעין את ראשו על כתפי.

"ליליה... אני אוהב אותך." זה רק גורם לי לבכות יותר חזק. 

"גם אני..." אני אומרת בקול חנוק. אני מרימה את ראשי אליו ומסתכלת בעינייו הכחולות. 

"האמת, הייתי מאוהב בך כבר כשהייתי בן 7. כשנפגשנו" הוא אומר. אני מוחה את הדמעות מעיניי.

"כן. אני זוכרת את זה... נפגשנו באסיפה של הכפר. כולם התכנסו, ואתה ואני התגנבנו לנהר. לכאן, בעצם." אני מחייכת חיוך מר.

"אני זוכר שבגיל 10, הצעתי לך הצעת חברות במפלים, ואת ברחת משם." הוא צוחק.

אני גם צוחקת, קצת במבוכה על היום ההוא. הפסקנו אז להיפגש למשך כמה חודשים, ואז איכשהו התחברנו שוב. אני לא זוכרת אפילו איך.

הוא פתאום הצמיד את שפתייו החמות לשפתיי. קצת נירתעתי, אבל לא השתחררתי ממנו. התחבקנו כשאנחנו צמודים זה לזה. נפלנו ביחד אל תוך המפל האינסופי. איכשהו הצלחנו להמשיך להיאחז זה בזה. טיפות קסומות נחתו עלינו, הרגשנו כאילו אנחנו נופלים בתוך השמיים. העננים ממלאים אותנו בחום. כבר הפסקתי לרעוד. הוא חייך. אני צחקתי. ונשמתינו התייפחו מאיתנו. 

 

 

מה דעתכם? :) אגב, אני מקימה את הבלוג לתחייה. אני יודעת שלא עידכנתי אותו איזה חודשיים בערך, אבל למרות הקלישאה - פשוט לא הייתה לי מוזה. גם האמת היא שזה סיפור נורא ישן, שעכשיו ערכתי אותו קצת :)

 

נכתב על ידי , 13/4/2012 09:36  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





868
הבלוג משוייך לקטגוריות: מדע בדיוני ופנטזיה , סיפורים , אומנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להסיפורים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הסיפורים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)