תמצא את הדרך, או שתסלול אותה

ופעם לכתוב כזה דבר היה ניראה לי קצת פתאטי. כי יש פה מלא בלוגים של אנשים עם בעיות אכילה ודימוי עצמי בריצפה ובאמת שאף פעם לא הבנתי למה ואיך הם יכולים לעשות את זה לעצמם. אבל אחרי היום יש מצב שהבנתי. 
יקרה שלי,
אז כן, היינו בסיכום איבחון ועוד אמרתי לך לפני שממש ניסיתי לעשות את הבסט שלי ושאני מקווה לטוב. אבל המאבחנת אמרה אחרת לגמרי, הרוב מתחת לנורמה. אז כן מסתבר שיש לי בעייות, אז זה לא סיבה לצחוק עליי בגלל זה. גם אם זה היה הכי בצחוק שיש - חלק מהתפקיד שלך זה לא לצחוק עליי.
והיום, הערב, ממש ממש עכשיו, שאת צוחקת עליי מול כולם. לא נעים בכלל.

אבא עם המשפט הקבוע של סוף ארוחות:"או שהיה קצת מידי אוכל או שהייתם רעבים"
את:"למה, תראה כולם שסבעו. נכון שי? רותם? אביב? אור?"
אני:"למה אותי את שאולת אחרונה?" 
את:"כדי שתראי שכולם יאמרו כן, אולי אז גם את תגידי כן ולא תמישיכי לאכול."

אז לרוץ לחדר ניראה לי הפתרון הכי טוב שיש. ולבכות פשוט לבכות עד שאני כבר לא רואה מה אני כותבת כי כל העדשות זזות לי בעין.

תודה רבה לך יקרה שלי. באמת תודה. נעמת לי מאוד והבנת את המסר שלך. אז אני הילדה הפחות מוצלחת במשפחה. את לא צריכה להזכיר לי את זה כל פעם מחדש.