לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בואו פשוט נזרום עם זה...


אז החלטתי לפרסם פה את כל הרעיונות שעולים לי בראש :]

Avatarכינוי: 

בת: 30





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2016

לופ נצחי- סיפור קצר שכתבתי


 

 

ב-17 למרץ שנת 1991 יצאה לורן טאלבוט (19) לטיול בן כחודש על אי במזרח, אך שבוע לאחר מכן נעלמו עקבותיה.

5 שנים אחר כך נמצא יומנה האישי בו תעדה את מסעה ואלו הם הדברים האחרונים שכתבה:

 

 

 

"התאריך הוא ה-29.03.91 יום ו'. שלושה ימים עברו מאז איבדתי את מדריכיי. מאז הפעם האחרונה שכתבתי הספקתי ללכת המון בתוך הג'ונגל, מחפשת איזשהו שביל מסומן או אפילו שמץ של רמז של עקבות המצביעות על כך שהיו כאן בני אדם לפניי אך לא מצאתי שום דבר. ניסיתי לקרוא בקול לעזרה ולהשאיר סימנים המעידים על מקום המצאי למרות שלא היה טעם לכך. אני די בטוחה שבעומק הג'ונגל איש אינו יכול לראות או לשמוע אותי. הייתי רק אני, העצים והציפורים המצייצות למעלה.

המשכתי לנוע לכיוון מערב, או לאיפה שחשבתי שזה מערב בתקווה שהמצפן שלי לא טועה. למה מערב? ככה. כי זו הייתה תחושת הבטן שלי אני מניחה. הרי אם אלך לאותו כיוון כל הזמן אז בסופו של דבר אני אמורה להגיע לאנשהו לא? זה הגיוני. עדיף כך מאשר להשאר באותו המקום ולחכות שתבוא עזרה כשלא בטוח שהיא תבוא. מאוד קיוויתי, וגם עכשיו אני מקווה שעשיתי בשכל. אי אפשר לדעת בעיקרון מה גודלו של היער הזה.

כבר נגמרה לי האספקה מאתמול בבוקר, למזלי ירד גשם קל במהלך היום כך שיכולתי למלא כמעט רבע בקבוק ולהרוות את צמאוני, אך זה לא מספיק. מזון כבר אין לי אבל אני יודעת שמים זה הדבר הכי חשוב כרגע ובינתיים שוב פעם נגמרה לי השתייה ונהייתי צמאה מאוד. לא כדאי להסתמך על המשקעים הלא צפויים כאן, יכולים לעבור מספר ימים עד שיירד שוב גשם. לא יצא לי כמעט לקרוא ספרי הישרדות למיניהם, אך שמעתי על מיקרים שבהם אנשים שהלכו לאיבוד כמוני בתוך הג'ונגל נאלצו לשתות את השתן של עצמם כדי לשרוד. מאוד קיוויתי שלא אגיע למצב כזה למרות שזה היה לגמרי אפשרי- לא היה שום סימן למקור מזון או שתייה, ואחרי זמן לא רב הבטן כאבה לי מאוד והגרון היה יבש יותר ממדבר סהרה ושרף לי מבפנים. אזלו לי כל האנרגיות, הרגליים והראש התעייפו וכבר הייתי בטוחה שלא תהיה לי שום ברירה- כנראה אצטרך לשתות את השתן של עצמי.   

לאחר מספר דקות או שעות של הליכה, בדיוק כשכבר עמדתי לוותר ולקיים את תוכנית החירום הזאת, פתאום נגלתה לעיניי קרחת קטנה ובמרכזה משהו שנראה כמו באר לבנים. בתחושת הלם וחוסר אמון למזלי הטוב קרבתי לאותה הבאר וקיוויתי שאמצא שם מים. למעלה היה מתוח חבל עבה שירד עד תחתית הבאר שעומקה לא היה ידוע, לא הצלחתי לראות את קרקעיתה. בקצה השני של החבל היה מחובר דלי עץ פשוט. העליתי אותו למעלה וכל אותו זמן התפללתי שיהיו שם מים.

בהחלט היו שם מים, אבל ממש קצת. לא מספיק בשביל למלא בקבוק שלם של ליטר אך גם זה משהו. הנחתי שהכמות תספיק לי ליומיים לכל היותר במידה ואחלק באופן חכם ומסודר את פרקי זמן השתייה והכמות. גם זה לא יספיק לי. טוב, לפחות הפעם לא אצטרך לשתות את הפיפי של עצמי.

 

זה בערך מה שקרה מאז הפעם האחרונה שכתבתי. אני עכשיו ישובה לצד הבאר ותוהה מה לעשות. לא אשאר כאן, זה לא יעזור לי, אין כאן עוד מים בתוך הבאר, בדקתי זאת טוב טוב. זאת לא הייתה ההתלבטות. הייתי ממשיכה מערב אלמלא מצאתי את המפה.

מצאתי אותה זמן קצר לאחר ששתיתי ונחתי קצת כדי למלא אנרגיות. חיפשתי עוד מקור מים ולצד הבאר גיליתי כד מוזר שנראה לא קשור לכלום. כשהרמתי אותו הרגשתי שהוא מלא בנוזלים והיה די גדול כך שכמות השתייה שהייתה בו יכלה להספיק לי למשך המון זמן. הבעיה היא שאי אפשר היה לפתוח אותו, הוא היה סגור בכל צדדיו. לא הייתה לי ברירה- ניפצתי אותו על הקרקע בתקווה לשבור אותו טיפה כדי לעשות חור אך כנראה שאני הרבה יותר חזקה ממה שנדמה לי- הכד כולו התנפץ לרסיסים והנוזל שנשפך ממנו לא היה מים, כי אם נוזל אדום מוזר ומחשיד.

ואז ראיתי את המפה. דף נייר מקופל שבדרך כלשהי הצליח לא להתלכלך מהנוזל. פתחתי אותו ועליו הייתה משורטטת באופן ידני משהו שנראה כמו מפה די פשוטה, מפה שהזכירה קצת מפת מטמון- במרכז היה עיגול שבתוכו היה כתוב 'הבאר', למעלה ממנו היה מתוח קו מקווקו ובקצהו מעגל נוסף שבתוכו היה רשום 'המקדש', קו מקווקו נוסף נמתח לשמאלו של המעגל ההוא עד שהגיע לעיגול השלישי והאחרון- 'המערה'.

ליד כל קו מקווקו היה כתוב את מספר הקילומטרים ומסביב צויירו שרבוטים קטנים של עצים, באר מים, מקדש ומערה. בתחתית הדף היה טור של אותיות ה-א'-ב' וליד כל אות היה רשום סימן כלשהו. בקצה השני של הדף צוייר מצפן.

הייתי אומרת שבוודאי מדובר במפה חובבנית למדי שנוצרה למטרת משחק מטמון כלשהו, אך נראה היה שהיא מאוד מדויקת- אם ניחושי נכון אני כנראה נמצאת בנקודה שבה על המפה כתוב 'הבאר', ולפיה 3 ק"מ צפונה מובילים ל-'המקדש'.

לא יכולתי באמת לדעת מי שרטט את המפה ולאיזו מטרה, אך הדבר שהכי הטריד הוא שכתב היד היה מאוד מוכר. מאוד מאוד מוכר. הוא הזכיר את כתב היד שלי.

ניסיתי להתנער מתחושת המוזרות ולהתמקד בהיגיון. בנקודה הזאת הסתובבתי והתיישבתי לצד הבאר לרשום לעצמי. אולי אם אעשה קצת סדר בדברים אדע מה לעשות. ההיגיון אומר לי לעקוב אחרי המפה מכמה סיבות-

1. במידה והמפה נכונה, אם אלך 3 ק"מ צפונה מכאן ואגיע ל-'המקדש', אולי אוכל למצוא שם אנשים או אפילו מקור מזון או מים. זה יכול מאוד להועיל.

2. אמנם לא ידוע מי שרטט את המפה אך מי שזה לא יהיה הוא בוודאי הלך בעקבותיה נכון? גם אם זה רק משחק מטמון מישהו הרי היה אמור לעקוב אחריה. לפיכך במידה ואלך בדרך הזאת יש סיכוי שאמצא מישהו.

3. זאת אולי לא ממש סיבה טובה, אבל אני מאוד מסוקרנת. תחושת בטן אומרת לי שאם לא אלך לפי המפה אז אפסיד. ובכלל, יצאתי לטיול הזה בשביל לחוות הרפתקאות, אם זאת לא הרפתקאה אז אני לא יודעת מה כן.

מצד שני יש גם שאלות שמעלות אצלי חששות:

מה אם המפה לא נכונה? מה אם זה רק קשקוש ואני אבזבז את הזמן ואת האנרגיות על כלום? מה אם סתם אסכן את עצמי? מה אם זו מלכודת? מי בדיוק שרטט את המפה הזאת? ואם הוא או מישהו אחר עקב אחריה אז מה לעזאזל היא עשתה בנקודת ההתחלה בתוך כד סגור מכל צדדיו? איך זה הגיוני? השאלות האלה מאוד מטרידות אותי אבל אצטרך להחליט בקרוב. בינתיים מתחיל להחשיך אז כנראה אצטרך לבלות פה את הלילה. נראה בבוקר מה אעשה, אולי אחרי שינה רעננה אחשוב באופן יותר צלול.

אין לי עוד מה לכתוב אז רק אאחל לילה טוב, אני מאוד מתגעגעת לאיחולי הלילה טוב של אמא שלי. הייתי מאוד רוצה עכשיו לשמוע את קולה, לאחל לה שוב לילה טוב.

שיהיה לילה טוב, אמא.

 

*

 

"התאריך הוא ה-30.03.91, בסופו של דבר החלטתי ללכת על פי המפה. אולי באמת אמצא שם אנשים או מישהו שיעזור לי. גם ככה 3 ק"מ זה כלום, כאין וכאפס לעומת הקילומטרים הקודמים הרבים שנאלצתי ללכת אותם.

יצאתי עם זריחת השמש לכיוון צפון, לא לפני שהרתחתי את המים שמצאתי בבאר למקרה והם היו מלאי חיידקים. העמסתי את דבריי ויצאתי לדרך, עדיין כאבה לי הבטן והגרון שלי היה יבש. התבאסתי שלא מצאתי מים נוספים, היה לי רק בקבוק אחד שגם הוא לא היה מלא, ואני עדיין לא מבינה מה זה היה בדיוק הנוזל האדום ההוא בתוך הכד אבל מה שבטוח הוא שאותו הנוזל לא היה ראוי לשתייה, בזה אין ספק.

אחרי זמן לא רב של הליכה הגעתי לאותו מקדש שבמפה- היה זה מבנה סלעי גדול שהיה מכוסה כולו בצמחי שרך. עמודי אבן היו לצדדיו מסודרים בטורים והובילו לפתח חשוך וצר. לא היה כל סימן לבני אדם ולא נשמע שום קול. נראה היה שזה מקדש נטוש.

אני לא יודעת איך ולמה אבל עזרתי אומץ והחלטתי להכנס אל תוך המבנה. בפנים היה חשוך ומאובק ונאלצתי להוציא את פנסי מתוך התרמיל, כשהארתי בפנים גיליתי שאני נמצאת בתוך מסדרון צר שקירותיו היו חלקים אבל צהובים ומקולפים ונראים ישנים. הלכתי לעומק המסדרון בזמן שאני מאירה עם הפנס את הדרך ומקווה שלא תהיה איזו מלכודת או יצורים מפחידים או שהכל לא יתמוטט עליי פתאום. בסופו של דבר הגעתי למין חדר גדול ואטום שאור קלוש ומסתורי האיר בתוכו כך שלא הייתי זקוקה עוד את הפנס. היה משהו מוזר בחדר הזה, לא יכולתי לשים את האצבע על אותו דבר מוזר, אך הייתה תחושה מוזרה כאילו קיים כוח מיסטי כלשהו במקום ההוא. בתוך החדר מלבד כלי חרס עתיקים שהיו מונחים על רצפת האבן לא היה דבר אחר, אך הקירות היו מלאים בציורים ובסמלים, ובצורות שנראות כמו כתבי יד לא מפוענחים בשפה שאותה לא הכרתי.

נכנסתי לעומק החדר ואז ראיתי משהו שמשך לי את העין, על אחד הקירות היה ציור גדול של מה שנראה כמו שעון רומי בתוך יהלום ובמרכז עין עגולה ובוהקת. זה היה נראה כמו קמע והוא היה מעוטר בדגמים ובקישוטים ובסמלים מוזרים.

סביב הציור, הקיר היה עמוס באותו כתב סתרים לא מפוענח. הבטתי שוב על הציור והתמקדתי בעין שבמרכז שהחזירה לי מבט חודר. החפץ ההוא נורא ריתק אותי, רציתי לדעת מה זה. חשבתי שכמה חבל שאני לא יודעת מה כתוב על הקיר. ואז נזכרתי במפה. שלפתי אותה מהתיק והסתכלתי על טור האותיות שליד כל אחת מהן היה סימן. הסימנים על המפה תאמו במדויק את הסימנים על הקיר. מיד ידעתי מה זה אומר- אני יכולה לפענח את מה שכתוב!

אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם ועברתי אות-אות ועל כל הסימנים עד שפיענחתי, אבל מה שגיליתי שכתוב שם היה הרבה יותר מרתק ממה שחשבתי.

זה בערך מה שהיה כתוב:

 

'מאכלת הזמן אינו אשליה. מאכלת הזמן בן עשרות אלפי שנים.

לו התובנה, הראייה, הכוח, העבר, ההווה והעתיד.

חוקי הזמן הקדומים כפופים למאכלת הזמן וכל המחזיק בחפץ זה לו הכוח לשלוט בחוקים.

מאכלת הזמן הוא היודע, הוא היכול, הוא המחולל.

צופן הפעלתו של מאכלת הזמן טמון במחוגיו.

על הנוסע בזמן לדעת-

כל גנב אשר גונב את מאכלת הזמן ממקום מקדשו, מות יומת או יקולל קללת נצח.'

 

לאחר מכן היו סימנים מוזרים שאותם לא הצלחתי לפענח ואז סדרה של מילים-

"עין השליטה

יהלום הגורל

נחושת הסבל והחורבן

עבר הווה עתיד"

 

המילים חזרו על עצמן שוב ושוב לאורך הקירות כמו תולעת עד שהגיעו לנקודת ההתחלה וחוזר חלילה, כמו לופ נצחי.

אותי לא עניינו המילים ההן, אני התמקדתי בצמד המילים 'נוסע בזמן'.

אז החפץ הזה מסגול לשלוט בזמן? אפשר לנסוע בזמן באמצעותו? 

בטח מי שיקרא את זה יחשוב שאני מטומטמת, שאין כזה חפץ ושהוא לא אמיתי. אך לי זה דווקא הרגיש כאמיתי לגמרי, במיוחד עם כל האווירה המיסטית בחדר. הבטתי שוב על הציור של החפץ על הקיר, הוא היה נראה כל כך מרשים ויפה ומסתורי, התמקדתי שוב בתוך העין האדומה הבוהקת שבמרכז השעון והרגשתי איך ניצוץ נדלק בתוכי. אני רוצה את החפץ הזה. באותו הרגע חשבתי כמה אני רוצה להחזיק אותו, להרגיש אותו מוחשי בידיי.

ראיתי שלמטה מלבד כלי החרס הייתה מונחת תיבה מוזהבת, אך כשפתחתי אותה היא הייתה ריקה. החפץ נלקח.

לרגע הרגשתי תערובת של תסכול ובלבול. מה אני אמורה לעשות עכשיו? ואז קלטתי. הוצאתי שוב את המפה. התחנה השלישית והאחרונה הצביעה על המערה. הייתה לי הרגשה לגבי המקום בו אני אמורה למצוא את אותו החפץ, בסופו של דבר אולי זו באמת הייתה מפת מטמון. וגם אם החפץ הוא לא אמיתי אז יש רק דרך אחת לגלות.

אני כרגע נמצאת מחוץ למקדש. אמנם לא מצאתי אנשים וגם לא מצאתי אוכל ומים, אבל מצאתי משהו. אני לא בדיוק קולטת מה קורה כאן אבל החלטתי שאני זורמת עם זה. אני יודעת שאני כבר לא יכולה לסגת, לא אחרי מה שאני יודעת עכשיו. אם אסוג עכשיו אני יודעת שתחושת הפספוס תרדוף אותי לנצח. אני חייבת לברר על אותו החפץ, אני חייבת לדעת מה יש במערה.

רק עשרה קילומטרים מכאן.

אני מרגישה נרגשת למרות שמצבי די רע, אבל לפחות יש לי מטרה כלשהי.

כדאי שאפסיק לכתוב עכשיו, אני רוצה להספיק להגיע לשם לפני השקיעה עד כמה שזה אפשרי. אסור לי לבזבז עוד יום.

אעדכן כשאוכל, אני מקווה שהכל יהיה בסדר.

 

*

 

"אני עכשיו עומדת מחוץ למערה, כבר קר וחשוך ואני נאלצת להחזיק את פנסי כדי לראות. ההליכה לכאן הייתה ארוכה וקשה מתמיד, כל הגוף שלי כואב, אני עייפה, כבר אין לי מים ואני צמאה בטירוף. אבל עשיתי את זה, הגעתי לפה. אני בטוחה במאה אחוז שאמצא את החפץ כאן. אני כבר רוצה לראות אותו, לגעת בו, להשתמש בו... אולי... אם זה אמיתי.

נזכרתי שקראתי במדריך הטיולים על האגדות המקומיות; על מקדשים קדמוניים, חדרים קבורים וחפצי קסם עתיקים. לא באמת חשבתי אז שזה נכון.

אני מודה שעכשיו כשאני עומדת מחוץ למערה יש משהו שגורם לי להסס. החושך והשמיים הקודרים משווים לה מראה אפל ומצמרר. בקושי הצלחתי למצוא אותה, היא הייתה מוסתרת בסלעים ובעשבים משתרכים והחושך והכהות הקשו על הראייה. הגעתי לכאן כשראשי חצי סהרורי וגם עכשיו אני בקושי מסוגלת לחשוב על מה שאני כותבת.

יש לי תחושה מוזרה מאוד, כל הדרך הרגשתי ככה. אבל רק בערך באמצע ההליכה הבנתי מהי ההרגשה הזו- דז'ה וו. כאילו כל זה כבר קרה- הבאר, המקדש, המערה. כאילו את כל זה כבר עשיתי פעם. ההרגשה הזו הייתה כל כך חזקה וגם עכשיו יש לי אותה.

בכל מקרה, בדרך לכאן, כשהייתי כמעט מותשת לגמרי, כשהשמש עמדה לשקוע ונהייה קצת קריר, פגשתי באישה מקומית. היא הייתה שחומה, בעלת שיער כהה קצר אסוף בפקעת והיו לה פנים נוקשים ועיניים גדולות ובולטות. היא לבשה בדים צבעוניים וענדה המון תכשיטים של זהב וכסף.

כשראיתי אותה לרגע הייתי בטוחה שמדובר באשליה או תעתוע ראייה אך כשהתקרבתי ראיתי שהיא אמיתית, אדם בשר ודם. היא דיברה בשפה אחרת ולא יכולתי להבין אותה אך כשהיא ראתה שאני תיירת היא דיברה איתי אנגלית משובשת עם מבטא כבד. אני לא יודעת למה לא עלה בראשי להגיד לה שהלכתי לאיבוד ושאין לי לא אוכל ולא מים ושתקרא לעזרה, הרי זה מה שחיכיתי למצוא, אבל משום מה כשהייתי כל כך חדורת מטרה למצוא את החפץ הדברים האלו לא עניינו אותי. אני לא יודעת אם אני מצטערת עכשיו או לא. במקום זה סיפרתי לה על המפה והחפץ וגם שאלתי אותה על המערה. כששמעה אותי היא מיד קפצה אחורה, הבעת פניה התחלפה לאימה והיא הצטלבה. היא מלמלה דברים בשפה אחרת ובינם יכולתי לזהות מילים כמו 'אלוהים אדירים', 'סכנה' ו'קללה'. היא הסתכלה עליי בהבעה של צער ורחמים. דרשתי שתספר לי מה קורה. היא בקושי הביטה בעיניים שלי כשסיפרה לי שאסור לי בשום אופן ללכת למערה ולמצוא את החפץ. שזה חפץ מקולל, שכן, כשהוא לא נמצא במקדשו במקום הראוי לו, דברים איומים קורים לבנאדם המשתמש בו.

היא סיפרה לי שבין תופעות הלוואי של החפץ היא להחזיר אחורה בזמן את הבנאדם, אך כשהבנאדם חוזר אחורה בזמן- הוא חוזר בתור חפץ. ואז אין שום דרך חזרה.

היא אמרה לי אף במילים אלו- 'כל המביט בעין השליטה נפשו נהפכת לאבודה, וקללה ניצתת בלבו לנצח נצחים.'

כשניסיתי לדעת מה הכוונה היא התרחקה ממני ונראתה מבוהלת. היא הסתכלה בי בתוך העיניים ומלמלה דברים כמו 'אני רואה, אני רואה את זה... נפשך כבר אבודה... אני מצטערת' היא הצטלבה שנית וברחה כל עוד נפשה בה.

 

דבריה קצת הטרידו אותי, אני מודה שהם אלו שגורמים לי להסס עכשיו. אבל אני יודעת שהם בכל זאת לא מספיק חזקים כדי לגרום לי להתחרט. אני כל כך רוצה כבר את החפץ. אפילו לבוקר איני יכולה לחכות. אני חייבת לדעת, אני חייבת לברר. משהו קורה פה- המפה, המילים, כתב היד, החפץ, הדז'ה וו... רק במערה הזאת ובמה שנמצא שם אקבל את התשובה.

אני אשאיר פה את היומן, למקרה שיקרה לי משהו. לפחות מישהו ימצא אותו ויידע מה קרה לי. לפחות משפחתי תדע.

אני מקווה שיהיה טוב. אעדכן כשאוכל.

להתראות בינתיים."

 

 

*

לורן טאלבוט לא נמצאה מעולם, גם לא בתוך המערה.

המפה והחפץ מעולם לא נמצאו ועל כן לא ניתן לדעת לגבי אמינותם של דבריה. מכל המקומות שנסרקו היטב לפי היומן, נמצאו רק שברי חרס ליד באר ישנה.

עד היום העלמותה של לורן טאלבוט נחשבת לחידה גדולה ומסתורית.

 

 

נכתב על ידי , 22/1/2016 19:01  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נעמה:] ב-25/1/2016 18:45
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , האופטימיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנעמה:] אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נעמה:] ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)