אני זוכרת את כיתה ג' , שלהיות חברים זה בקושי להתחבק , ההצעת חברות הייתה כ'כ תמימה .
לשלוח תחברים או להעיף פתקים .
את התמימות והפרידה שבכלל לא הזיזה לאף אחד , כי לא אהבנו באמת.
את הערבי כיתה עד 7 בערב ואת התופסת, את הימי הולדת עם הקוסמים והליצנים
את הקוקיות והצמות ,את האודם של אמא והצלליות .
את הנעליי עקב הקטנות והכנפיים ולהרגיש כמו פיה ,לחלום של העתיד הורוד שמחכה לי .
את המריבות הכי פשוטות ואחר כך להתחבק ולהשלים ואת המשחקים בברביות .
גדלתי התבגרתי קיבלתי שכל והבנתי שהעתיד הורוד שחלמתי עליו בכיתה ג' לא כ'כ ורוד .
להיות חברים - פרידה = אכזבה עצב ושברון לב .
כל המחשבות של כיתה ג' הפכו לסיוט .
לראות את העולם של הגדולים
שלא מתייחסים אלייך , שמתעלמים , היחס הולך לקטנים , לא אכפת לאף אחד .
אפשר לחזור ב4 בבוקר והאחרים חושבים שהייתי פה כל היום .
אני רוצה להיות יותר מסתם אחת רגילה אני רוצה להיות מיוחדת , שיתנו לה יותר יחס .
לפעמים אני רוצה לחזור להיות בת 8 שכל היחס היה מופנה רק אליי שההורים שלי היו עוד ביחד
העולם נראה ורוד , שחיכיתי להיות גדולה ולחיות אותו דבר, אבל המשאלות האלה לא התגשמו .
החיים הם לא מה שאנחנו חושבים שהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
