אני עוברת במסדרון וחולקת חיוכים צבועים עם אנשים שחמש דקות אחרי זה מרכלים עליי עם חברים שלהם, אני מדברת עם אנשים שלא סמים זין על מה שיוצא לי מהפה. החיבוק והנשיקה כשפגשים הוא אחד הטקסים השנואים עליי בחברה שלנו. אני מקבלת חיבוקים ונשיקות מאנשים שמגעילים אותי יותר מאנשים שאני מחבבת, עובדה שלא מוציאה אותי באור חיובי אבל אני מעדיפה שתקראו את האמת מאשר שקרים מנומסים.

אני מאמינה שכולנו מרגישים מיותרים בשלבים מסויימים בחיים שלנו אבל לדעתי השלב הזה נמשך הרבה יותר מידי זמן!!!

אני יודעת שבזמן האחרון לא הרבתי להיכנס ולכתוב אבל אל תשפטו אותי קשה מידי, אני נכנסת לתקופת בגרויות ומתכונות ואני דיי חדשה בעסק אז אני מנסה להבין איך עוברים את זה...

האמת היא שלא הרבה קרה לי בזמן האחרון, קצת קשה כשאין חיים...

ביום הזכרון הבית ספר שלי עורך טקס שכולל את שכבות ט-יב שצועדות וזה טקס מאוד צבאי כי אנחנו נקבלים פקודות כמו עמוד נח או דום, יישר שורות לימין וכד'...

להרבה אנשים יש בעיה עם הצבאיות של הטקס הזה אבל לדעתי זה הופך אותו ליותר מיוחד על רק על הטקסים שכוללים ילדים שקוראים טקסטים על דברים שהם לא מבינים, הולכים לאן שצריך, מעלים הצגה קטנה וזהו, הצבאיות בטקס הזכרון מוסיפה לו ייחודיות וכבוד לנופלים, לבית הספר שלי יש קצת מעל 200 חללים (הוא ממש ממש ישן) ובשלב מסוים בטקס מקריאים את שמותיהם של כל הנופלים. לדעתי זה פשוט מדהים שבית הספר לא שוכח אף אחד ומתמיד בזכרונם. יש לנו אנדרטה עם כל שמות הנופלים ואגף בספרייה שמוקדש להם ולמרות שזה לא הרבה זה נהדר שהם לא נשחכים, משפחותיהם תמיד מתקבלות בחום בביקוריהם ביום הזכרון והתלמידים משתתפים בתוכנית לפגישות עם משפחות שקולות, אף אחד לא נשאר מאחור...

אני באמת ובתמים מאמינה שאין צורך בשום שינוי במדיניות הטקס כי אי מאמינה שהוא נהדר בדיוק כפי שהוא!