חלפו להן כך 5 שנים מאז שהבלוג קיים..

הקמתי אותו בשנת 2008 , ועכשיו ? כבר סוף 2012. איך הזמן עבר.

אז עכשיו , אני נשארתי עדיין אותה עדי, תמימה , ביישנית , הרפתקנית, אופטימית , עם אהבת חיים.

פתחתי את הבלוג הזה כדי לבגר את עצמי נפשית , ולא בהכרח פיזית (כי אני 174, זה למה ) , וגיליתי שאני לא צריכה אותו כדי להתבגר.

ישלי חברים משלי , ישלי משפחה , ישלי בית . ישלי אנשים שסביבם אני יכולה להתפתח ולגדול , לאהוב .

הבלוג שימש לי כבועה, התנתקות, לדבר עם אנשים שאני בחיים לא מכירה וכנראה שגם לא אכיר. וזה אפילו דיי מעצבן . אני אדם כזה שלא יכול לשבת מול המחשב הרבה זמן , ולבהות בתגובות של אנשים מבלי לדעת מה היה מבטם באותה שנייה, האם הם התכוונו לזה או לא.

וככה אנחנו חיים.

אנחנו חיים בתוך בועה אחת גדולה , בני הנוער. יאללה צאו מהפייסבוק , מהבלוגים. מיוטיוב אני מרשה. יש חיים מחוץ לקופסה.

הפוסט האחרון שלי היה בינואר 2012, לפני 9 חודשים. ומאז ינואר לא פתחתי את הבלוג אפילו פעם אחת. ישלי משפחה שאני יכולה לשתף. ישלי חברים שיתמכו בי ויהיו שם בעת צרה. ישלי בית שאני יכולה לישון בו. ישלי בית ספר , כיתה , מורים, מושב. 

וגם אם הם לא תמיד כאן , אני יודעת שהם נמצאים אי שם בלב. כי ככה הם החיים. ואני לא צריכה שום בלוג כדי להתנתק מהם. ואם צריך לפרוק? בשביל זה יש יומן משלך, אישי. שמה שנכתב בו נשאר בינך לבינו , הדברים הכמוסים ביותר . כי אף אחד לא באמת צריך לדעת מה אתה כותב בו. או מה את כותבת בו. ובטח שלאף אחד לא מעניין מה אני כותבת כאן. אני כותבת רק כדי לדעת שפעם הבאה שאכנס לכאן , שבטח תהיה עוד 9 חודשים , שוב, אודה לעצמי על הרגעים הללו. הרגעים שיש לי את כל מה שאני צריכה . ואני מודה לה' שיש לי את הכל. ואני מודה לעצמי , שהשגתי הכל. ואני מודה להורים שלי שהביאו לי הכל. אני מודה לכולם. 

ובהזדמנות זו, אני רוצה לבקש סליחה. אני צמה ביום כיפור , כמדי שנה, כבר 5 שנים (איך התבגרתי , אני כבר בת 17...)

ואני צמה בעיקר כדי לעשות חשבון נפש עם עצמי. לא רוצה לצום כדי "להרזות" או כדי להגיד "צמתי" . אני צמה כדי לבקש סליחה ומחילה מחבריי, אם אי פעם פגעתי בהם , וסליחה ומחילה מה' , וסליחה ומחילה מהמשפחה שלי , שכמו כל מתבגרת לפעמים גם אני טרקתי דלתות והתעצבנתי.. וסליחה בעיקר מעצמי. שלפעמים לא ממש הלכתי אחר החלטותי, שלפעמים לא פרקתי את רגשותיי כשהייתי צריכה, ואני עדיין צריכה. שאני לפעמים אוגרת יותר מדי דברים בעצמי ועוד שנייה מתפוצצת אבל לא יכולה לשתף. שאני פשוט עושה טעיות. וגם אם זה טעות פה וטעות שם, אני עדיין עושה. אני הרי בן אדם. ואני כן פוגעת בעצמי, וכן פוגעת בחברים שלי , וכן פוגעת במשפחה שלי. וזהו מחילה. וזה הדבר הכי טוב שאדם יכל לעשות.

לא כל אדם מוכן להודות בטעותיו, וגדולתו של אדם היא להודות בטעותו.

ולכן , אני מבקשת סליחה . על הכל.

זהו בלוג יקר, נתראה בעוד קצת הרבה זמן, אולי בסיום יב, אולי לפני הבגריות, אולי יום לפני הנשף , אולי במסיבת הסיום , אולי בכל מצב נתון.

סליחה בלוג שאני נוטשת אותך לפרק זמן ארוך , זה לא אתה , זו אני. 

התבגרתי.