לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוג הסיפורים שלי D:


הסיפורים גורמים לך לדמיין עולם אחר, עולם קסום ומרגש, עולם בלי דאגות או כאב, עולם של אגדות וכיף


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2011    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2011

בלשים, אהבה וכל השאר (: - פרק 4


מוות, זאת מילה שמעוררת פחד, סקרנות, כעס, שמחה, עצב ועוד כל מיני דברים.
כולם מפחדים מיריית אקדח בשוד, או מסכין שננעצת בגופך עמוק לתוך ליבך או אפילו נפילה ממקום גבוהה שכל מה שנשאר ממך זה חלקים מפוזרים על האדמה, ואז באה השאלה "מה בא אחרי המוות?"
זאת שאלה שיש לה מספר תשובות, מה מהן היא התשובה הנכונה? לא נוכל גלות כל עוד אנחנו נושמים.
יש הסבר שאחרי המוות, זהו, נגמרו החיים, אתה סתם גופה.
הסבר שני זה שיש גן עדן וגיהינום.
הסבר שלישי זה גלגול נשמות.
אולי יש עוד הסברים לאן הנשמה שלך מגיעה אבל אלו האמונות הבולטות.
במה אני מאמינה? זאת שאלה קלה, אני לא מאמינה במוות.
הרגשתי טוב, הרגשתי מעולה, הרגשתי שאין דבר כזה דאגות או כעס, הרגשתי שאני במקום מוגן וטוב.
פקחתי את עיניי וראיתי שאני נמצאת על דשא, לאוויר היה ריח מתוק, מיוחד.
התרוממתי לאט לאט, מביטה לצדדים, מחפשת, בודקת, איפה אני ומה קרה לי?
צעדתי את הצעד הראשון שלי במקום המוזר הזה, מסתכלת, מחפשת נפש חיה.
הבנתי מה קרה לי, אני מתה.
התקדמתי בצעדים קטנים ואז פשוט עצרתי, התיישבתי ובכיתי.
אחרי שנים שלא בכיתי זה קרה, אני מתתי ואני אפילו לא יודעת למה ואיך, ולי עוד היה חלום מטופש כמו של כל בת למות ביחד עם בעלה האוהב ולהיות קבורה לצידו.
ניגבתי את הדמעות ונשמעתי עמוק, אולי זה לא כל כך נורא, אולי זה תלוי בדרך שבה מסתכלים על המקום הזה, מתי שהייתי חייה רק סבלתי וכאן... אני מרגישה חופשייה.
המשכתי ללכת עד שלפתע הרגשתי עקצוצים בגופי ואז לאט לאט זה התגבר והתגבר עד שהפך לכאב נורא, זעקתי מכאב ואז נפלתי.
שמעתי רעשים של דיבורים, רעשים של מכונות, הרגשתי כאב בכל הגוף, שמעתי בכי, שמעתי קולות מוכרים.
פקחתי את עיניי לאט לאט וראיתי את מנדי וקייט, החברות הכי טובות שלי מאז הגן מביטות בי, הן בכו אבל כאשר הן ראו שפקחתי עיניים הן חייכו באושר וקפצו עלי.
"מה קרה?" הקול שלי נשמע כל כך חלש וצרוד
"את באמת לא זוכרת?" שאלה קייט בדאגה
"הראש שלי כואב בטירוף ואני לא זוכרת שום דבר"
"את קפצת מגג" אמרה מנדי "פחדנו שמצאו אותך מאוחר מידי ושאיבדנו אותך לנצח" אמרה בקול חלש
"את היית מתה במשך 4 ימים" המשיכה קייט
"הרופאים אפילו וויתרו כבר, הם רצו לאחסן אותך בחדר הגופות" אמרה מנדי
"אבל אנחנו לא הסכמנו שיפסיקו, אמרנו להם להמשיך עוד ועוד" אמרה קייט
הן חיבקו אותי חזק כל כך עד שהגוף כאב יותר אבל אחרי שהן דאגו לי כל כך לא היה נחמד להגיד להן לעזוב אותי.
"אני אוהבת אותכן בנות" אמרתי בחיוך קטן
"אנחנו יודעות" הן ענו וצחקו
"אז...למה עשית את זה?" שאלה מנדי, תמיד היא ידעה לשאול את השאלות ללא התשובה
"אין לי מושג" למה באמת עשיתי את זה? אם קפצתי מהגג של ה-FBI אז בטח מצלמות האבטחה יוכלו להגיד לי משהו
הן התיישבו לידי ודיברו על כל מיני דברים אבל לא הקשבתי להן אני רק חשבתי עוד ועוד על המקום המוזר שהייתי בו.
בלי לשים לב הזמן עבר בטיל וכבר הגיע 12 בלילה, הן נפרדו ממני בנשיקות וחיבוקים ואחרי שהבטחתי להן שאני בסדר גמור הן אמרו שהן יבואו בשש בבוקר.
עצמתי עיניים מקשיבה לצפצופי המכונות, מנסה להירדם.
אחרי חצי שעה של ניסיון לישון פקחתי עיניים והסתכלתי על הנזק,רגל שבורה ויד שבורה וגם פתחתי את הראש והסנטר.
הסתכלתי על החדר ואז לפתע מבטי נעצר על צל של בן אדם שהיה ליד הדלת החצי פתוחה.
הצל נשאר שם לפחות דקה ואז המשיך ללכת.
ניתקתי את עצמי מהמכשירים ולמרות הכאב צלעתי באיטיות לעבר הצל שנעצר אחרי ששמע שבאתי בעקבותיו.
הלכתי כמו עיוורת בחושך, עוקבת אחרי הרעשים.
עמדתי במרחק ממנו והבטתי בחושך
הוא צחק בצחוק עדין ואמר "כואב לך? לא רציתי שזה יגיע למצב כל כך קשה, אם לא הייתי מוריד את מהירות הנפילה היית במצב עוד יותר קשה"
שתקתי והבטתי בו, לא ידעתי מה אני מרגישה אליו, כעס על מה שעשה לי? שמחה על כך שגרם לי להרגיש טעימה קטנה מהעולם שמחכה לי? הכל התערבל לי, הרגשתי בחילה.
"את לא צריכה לכעוס עלי" אמר בקול עצוב
"מי אתה?" שאלתי
"אנונימי"
"מי אתה?" מתעלמת מהתשובה השטותית שלו
"הרגע אמרתי לך" ענה בקול נעלב
"אל תשחק איתי משחקים"
"אני חבר ואויב, אהוב ושנוא, מישהו שזקוקים לו ומישהו שרוצים להיפטר ממנו"
"ובשבילי?"
"חבר אהוב"
התשובה שלו גרמה לי לקבל הלם, התיישבתי על הרצפה עם הגב לקיר "למה אני לא מכירה אותך?"
"את כן"
"אם הייתי מכירה אותך אני די בטוחה שאני לא הייתי שואלת"
"אנחנו ביחד כבר 1400 שנה"
נשמתי עמוק
"אני בת 30"
הוא צחק
אני קמתי והתחלתי לצלוע לעבר החדר שלי חזרה.
צעדתי 5 צעדים ואז לפתע ראיתי אותו מולי, ס"מ מפריד.
היה לו ריח כל כך טוב, ריח מתוק, כמו של תותים ווניל.
שיער קצר בלונדיני עם עיניים כחולות, שפתיים מהפנטות, גוף שרירי.
הבטתי בו ולא יכולתי להסיר את המבט, הוא נראה כל כך מהממם.
הוא ראה שאני מביטה בו ואז התחיל לצחוק.
הוא התקרב אלי ונישק אותי, נשיקה חלומית.
הריח שלו הוסיף לנשיקה והפך אותה לטובה יותר.
אחרי כמה דקות, אני והוא עומדים במסדרון בית החולים ומתנשקים, קלטתי שאני לא מכירה אותו בכלל אבל אני מתנשקת איתו כאילו כל החיים שלי אני עשיתי את זה.
דחפתי אותו עם היד הבריאה שלי בחוזקה אבל לא נראה שזה מזיז לו, הוא רק צחק.
"מי אתה?" שאלתי תוך כדי שאני מתרחקת ממנו
"לואיס" ענה
"שלום לואיס, אני חושבת שאתה לקחת סמים ואני בטוחה שאתה מתבלבל ביני לבין מישהי אחרת, אני אשמח אם תעזוב אותי, תודה"
אמרתי תוך כדי שנכנסתי לחדר שלי
מצאתי את עצמי על הידיים שלו, מרים אותי כאילו אני נוצה "אני לא עוזב אותך" אמר עם חיוך
"בחור, אתה אובססי"
הוא צחק
"ותפסיק לצחוק, עוד תעיר את כל המטופלים"
הוא שם אותי על המיטה והביט בי
"את יפה"
"אתה משקר"
"אני לא"
"אתה כן"
"תמיד היית עקשנית" היה לו חיוך עצוב
"עדיין עם אותו סיפור?"
הוא חייך "תשני טוב" ואז העיניים שלי נעצמו וישנתי שינה עמוקה

נכתב על ידי , 26/6/2011 16:02  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




Avatarכינוי: 

בת: 26

MSN: 




77
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחנוש (= אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חנוש (= ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)