החיים בטרנינג

סיפור הלידה שלי – שיר שלי -   23/2/11

יום ג' נכחתי בבית לבדי, אני והבטן, לא יכולה לזוז, מרגישה רע ומשוחחת עם אחותי בטלפון ומרגישה שזהו אני לא יכולה לסחוב עוד, הבטן גדולה, הצרבות לא עוברות הכאבים מתחזקים ומופיעים צירים לא סדירים.
לאחר שיחה שבה אני מתייפחת, אני מרגישה שהמכנס שלי נרטב, אז רצתי לשירותים, בחנתי הרחתי ולא הייתי בטוחה האם ירדו לי המים, התקשרתי לבעלי איילי וסיפרתי לו את הרגשתי והוא אמר שהוא מיד מגיע מהר, אני לא הבנתי שאת היום הזה אני לא אשכח בחיי, והתינוקת שלי המקסימה והיפה תגיח לעולם ושוב התקשרתי לאחותי וגם היא אמרה שצריך לנסוע לבית החולים.
אני עומדת מול המראה שמחה שמחה וכאובה שהיום היום היום מתרחש הנס הגדול ואלד סוף כל סוף.
הגענו לבית החולים בצהרי היום, והשעון מראה 14:00. והצוות התחיל עם הבדיקות השגרתיות:, שתן, מוניטור עוברי ומוניטור צירים, ובדיקת רופא, ושם הרופא גילה שיש לי פתיחה של 3 ולאט לאט בבדיקה הבאה שנבדקתי היתה פתיחה של 4 והצירים גברו והתינוקת כאילו אומרת לי: "אמא אני יוצאת אליך רק עוד קצת", ודמעות החלו לשטף את גרוני .בשעה 19:00 נכנסתי לחדר הלידה ואמי אורה הגיעה לחוות איתי את חוויית חיי המיוחדת, הכואבת והמרגשת עד בלי די, וכמובן בעלי איתי בכל רגע ושניה. התחלנו בחדר לידה ראשון ובו חיברו , בדקו לקחו לי בדיקות וכן לאט לאט החלו צירים כואבים מאוד, קיבלתי אתרוג מצוות המיללדות ללידה קלה - נגסתי אכלתי ואיחלתי לעצמי אכן לידה קלה כמה שאפשר. ישבתי על כדור פיזיו ואייל עזר לי להפיג את הכאב בנגיעות שלמדנו לבצע בקורס הכנה ללידה , גב תחתון, הצידה למעלה ולמטה והופ עובר ציר ועוד 5 דקות מגיח שוב, והוצאנו את כדורי הטניס ואייל עיסה לי את הגב עם ידיו המקסימות.
כעבור פרק זמן העבירו אותנו לחדר אחר, גדול ומרווח ורחוק משאר חדרי הלידה, ואז הגיעה המלאכית הגדולה שלי - המיילדת הפרטית שהזמנו, שבמקרה היא אחראית מיילדות ושמה ויקטוריה , מיילדת מדהימה ומצחיקה , אישה גדולה שעזרה לי להביא חיים לעולם.

כשראיתי אותה לראשונה הצעתי לה מהתופינים ששמתי לי בתיק ללידה והיא ענתה לי תשובה מצחיקה...."אני: הי ויקטוריה רוצה וופלה או תפוח? ויקטוריה: אני ממש צריכה וופלה, אני נראית כמו דלעת..."
אמרתי לה שאני רוצה אפידורל והיא קראה למרדים וכך היה:

המרדים היה איש מצחיק ונחמד, הסביר לי על חסרונות האפידורול ומה הסיכויים באחוזים לקבל כל אסון כזה או אחר ואז ביקש ממני לחתום ולהתקפל לתנוחת עובר ולא לזוז, לצחוק או להגיב ואז באדישותו הוא זורק הערה: "יש לך גב יפה...."
ואני רוצה להגיב אך המיילדת יושבת מולי ואוחזת את ידי ומסמנת לא לדבר , שקט.
כעבור 5 דקות מתום זריקת האפידורול התחלתי להרגיש שהרגליים נרדמות לאט לאט ופלג הגוף העליון רדום וההרדמה הגיעה לי לחזה ועוברת לגרון ואני נחנקת ולא יכולה לנשום והציצי שלי זועק הצילו הרדמה....ואני מנסה לבצע נשימות שלמדנו בקורס אך לא יכולה. אז הפסיקו לי את האפידורל, ואני כל כך פחדתי ללדת ללא אפידורל וחשבתי שאני לא יכולה אך יש כוחות נסתרים בכל אישה ובעצם ילדתי באופן טבעי.... וילדתי בישיבה והרגשתי את כל צירי הלחץ החזקים והכואבים אך היה לי כוח לדחוף ולהזיז את כל גופי לקראת בואה של הנסיכה שהגיעה לעולם.
במשך כל הלילה היא היתה שם ועזרה לי בשינוי תנוחות ובטיפטוף של פיטוצין על מנת שהפתיחה תבוא וכמובן כך התחזקו מאוד הצירים והרגע הכואב הבלתי נסבל הגיע: 40 דקות של צירי לחץ מטורפים והמיילדת צועקת ללחוץ ללחוץ - כמו לקקי מהבטן, לדחוף חזק, לוקחת את רגל ימין שלי וצועקת לדחוף, לא לדבר, לא לבכות לא לענות לי ואני עונה ולא מאמינה והיא שוב צועקת: "הראש בחוץ בחוץ לדחוף" - ומגיע ציר חזק כמו צונאמי ענק ואני חושבת שזהו, כוחותיי אזלו ומאין יבוא עזרי... והכאב המטורף הזה שלא דומה לאף כאב שהרגשתי אי פעם בעבר שהופך את כל הרחם ואת פי הטבעת בעוצמה חזקה שלא ניתן לתארה במילים, ואני שוב לוחצת הכי חזק שאני יכולה, ופתאום ידיה של המיילדת נכנסים שוב בפעם המיליון פנימה לתוכי לתוך הרחם שלי כאילו חופרים גומחה ולפתע ויקטוריה מוציאה את האוצרית הקטנה שלנו ויש תחושה חזקה שעשיתי את צרכי ותחושת הקלה, רגיעה, עכשיו טוב עכשיו טוב, הרגשה של התרוקנות ואיזה פלא נעלמה לי הבטן כל המים נשפכו להם כנהר סוער, והקטנטנה שלי הגיחה לעולם עם עיניים פקוחות בצבע כחול, מבט מתבונן , כאילו שואל לאן הגעתי ? ואז הניחו את הגוזלית עלי והיא החלה לינוק מהציצי וההרגשה היתה נפלאה.