ישראבלוג חזר, איזה טירוף. אמרתי לך כבר כשנתקלתי בך בספריה שמסתבר שהורידו את ישראבלוג, ושאני מרגישה כאילו שהישוב שבו גדלתי לא קיים יותר, וזו תחושה מוזרה. אז ישראבלוג חזר, וזה הציף איתו הרבה דברים. דברים שצפים עכשיו כי ישראבלוג חזר וכי יצא לי להתקל בך פה ושם לראשונה מזה שנים, והבנתי שאחרי כל הזמן הזה אני עדיין כועסת (אולי הכעס צף במיוחד בגלל שלא חשבתי על זה הרבה זמן עד עכשיו). 

מחרפן אותי, פשוט מחרפן אותי לקרוא פוסטים שכתבת בחצי שנה אחרי שנפרדנו באופן סופי. דבר ראשון, אתה כותב שם הרבה על כמה הייתי מדהימה כבת זוג ועל זה שהייתי החברה הכי טובה שלך, ושהייתי כל כך חסרה לך. אני מאמינה לך שבאמת הרגשת ככה ברגעים שכתבת את הדברים האלה. אבל איפה היו הרגשות האלו בשנה שלפני שנפרדנו, בה לא אמרת לי שאתה אוהב אותי אפילו פעם אחת (ולא מתוך שגרה של זוג שביחד הרבה זמן, אלא מתוך בחירה מודעת ומתוך הבנה שלך עם עצמך שאתה לא אוהב אותי יותר). שנה שבה בכל יום שעבר הרגשתי חשובה פחות ופחות. כל הפוסטים האלו שכתבת אחרי הפרידה רק גרמו לי להרגיש עוד יותר רע, כי יכולת לאהוב אותי רק מרחוק, רק אחרי שנפרדנו. רק אחרי שהספקת לשכוח מי אני (חצי שנה אחרי שנפרדנו כבר הייתי בן אדם שלא היית מזהה). שתי הפרידות שלנו היו אותו סיפור – אתה נפרד ממני כי אתה לא אוהב אותי יותר, ואז אחרי שלא ראית אותי חודש פתאום אוהב אותי מחדש. זה גרם לי להרגיש שאי אפשר לאהוב את מי שאני, רק את הדמות המפונטזת שבנית לעצמך בראש של מי שאני, דמות שלא החזיקה מים כשבאמת היינו ביחד. ואנשים שלא מכירים אותך או אותי מגיבים לך תגובות מתמוגגות על כמה מרגש וכמה ניכר שאתה אוהב אותי. וזה שיגע אותי שאתה זוכה לקבל את כל האמפטיה בקשר שלנו אחרי תקופה כל כך ארוכה שאני הייתי עסוקה בלהיות עמוד תמך בשבילך גם כשלי היה קשה, ואתה התייחסת אלי כברורה מאליה במקרה הטוב וכמטרד במקרה הרע. לא הגיע לי שיתייחסו אליי ככה. ולא הגיע לך לקבל ערימות של אמפתיה מזרים ששמעו רק את הצד שלך בסיפור, כשאני הייתי לבד.

דבר שני, כמה מהפוסטים שכתבת הם לא הוגנים כלפיי, וזה ניסוח מאוד מעודן להגיד את זה. בחלקם יש תמונות שלי, בחלקם יש תיאורים מיניים מאוד גרפיים שנוגעים אליי. עושה לי בחילה לקרוא את הדברים האלה. קשה לי למצוא מילים לתאר עד כמה פוגעני ומשפיל היה לקרוא את הפוסטים האלו. גם כי זה שובר אותי להיות מצומצמת לכדי אובייקט מיני, וגם כי זה מרגיש כמו פריצה למקום הכי רגיש והכי פרטי שלי, באחת התקופות הכי רגישות בחיים שלי, ולפרסם את זה על דעת עצמך. ולא סתם, לפרסם את זה בפורום שהרבה מהקוראים בו מכירים אותי בעולם האמיתי, ואלו שלא, מכירים את הבלוג שלי (שזה אומר שמכירים את הקרביים שלי, שזה יותר ממה שרוב האנשים בחיים שלי הכירו לגביי באותה התקופה). ולא סתם, הפוסטים המיניים האלו היו מפוזרים בין פוסטים שכללו תמונות שלי, שגם הן פורסמו בלי שהסכמתי לזה, שגם עצם הקיום שלהן בבלוג שלך (שמקושר לבלוג שלי שעבדתי קשה על לשמור עליו אנונימי) הכעיס אותי מאוד. אנשים הגיבו לך בשאלה אם אתה בטוח שאני מרגישה בסדר עם הפרסום של הדברים האלו, וכל פעם התעלמת או יותר גרוע, ענית בבטחון שכן, על סמך מה? עד היום מטריד אותי שהדברים האלו עדיין כתובים בפומבי וכל אחד יכול להגיע אליהם.

דבר שלישי, הצמצום שלי לאובייקט מיני. רק אחרי שנפרדנו סופית ויצא לי לחזור לפוסטים ישנים שלך בדיעבד, פתאום כל הנורות האדומות בנושא הזה התחילו להדלק, שנתיים וחצי מאוחר מידי. בכל כך הרבה פוסטים, לפני ואחרי הפרידה, אתה מתאר אותי בצורה מינית שמנותקת לחלוטין מהאישיות שלי. באחד הפוסטים שכתבת, כשהיינו בהולנד (אני זוכרת את זה עד היום), כתבת במילים יפות ומכובסות שהתחלת לצאת איתי כי היית חייל ורצית סקס, והופתעת לגלות שהתאהבת בי מאוד. בזמנו זה נראה לי חמוד ורומנטי, בדיעבד זה דגל שחור וענק שמתנפנף ואני לא מבינה איך לא זיהיתי אותו. בפוסטים שאחרי הפרידה הראשונה והשניה, אתה מתאר מחשבות חוזרות שהיו לך על העובדה ששכבתי עם מישהו אחר. זאת גם היתה הסיבה שחזרנו בפעם השניה – במשך חודשים לא היה לך אכפת מקיומי, עד שגילית ששכבתי עם מישהו אחר, ופתאום לא יכולת לחשוב על שום דבר אחר. גם אחרי הפרידה השניה תיארת כמה עצרת את עצמך מלשאול אותי עם כבר שכבתי עם מישהו שהוא לא אתה. ותיארת לפרטי פרטים את הדמיונות שלך שלי שוכבת עם מישהו אחר. זה מתייחס אליי בתור חפץ ששייך לך. מהתיאורים שלך היה ברור שלא מדובר בקנאה טבעית מתוך העובדה שאהבת אותי מאוד, בעיקר כי לא היו לך רגשות כלפיי עד שגילית ששכבתי עם מישהו אחר. לא הייתי אומרת את זה אם זה לא היה מוטיב חוזר בקשר שלנו. זה היה מין רגש מאצ'ואי רעיל שכזה, של "אם היא לא שלי היא לא תהיה של אף אחד", שזה רגש שבתור אישה בעולם של ימינו מאוד הפחיד אותי שמישהו הרגיש כלפיי. גם היית כותב את זה במקום שאתה יודע שכנראה שאני אקרא, מה שהפך את זה לאפילו יותר מאיים. כל ההתנהלות שלך באותה התקופה התעלמה לחלוטין מההשלכות של המעשים שלך עליי, מה שלא היה חדש. לאורך רוב הזוגיות שלנו הרגשתי שאתה תופס אותי בתור דמות משנה בעלילה של הסרט שלך – דמות שמפסיקה להתקיים ברגע שהיא כבר לא מופיעה על המסך. בתקופות אפילו פחות טובות בקשר הרגשתי שאני לא קיימת גם כשאני כן מופיעה על המסך. 

למדתי הרבה מהקשר שלנו – הרבה על מה הגבולות האדומים שלי. למדתי למצוא את היציבות הנפשית שלי עם עצמי ולהתעקש, גם כשקשה, להיות אחראית על הבריאות הנפשית שלי ולא לתלות אותה על מישהו אחר. למדתי למצוא את המקום שלי בתוך זוגיות, להמשיך להתקיים בה בתור עצמי, ולא לתת לה לתפוס מקום עד כדי כך גדול מהחיים שלי ומהזהות שלי. למדתי להתעקש שבן הזוג שלי יכיר ברגשות שלי ובהשפעה שלו עליהם, ולדרוש שההכרה הזאת תתבטא גם בהתנהגות ובמעשים. עד שלא ראיתי אותך בספריה בתחילת השנה, עברו שנים ארוכות שלא חשבתי עליך. ואני בן אדם אחר לגמרי, וכבר אין לך מושג מי אני, ועקפתי בהרבה את הגיל בו אתה היית כשנפרדנו. אני שמחה בשבילך שאתה בזוגיות ושטוב לך, אני מקווה שגם אתה למדת מהקשר שלי ושלך ושהפקת ממנו מסקנות (אם הטקסט הזה עזר להפיל אסימונים חשובים, מה טוב),  ושאתה מיישם אותן איתה ועם שאר האנשים בחיים שלך. אני רצינית לגמרי, זה לא נאמר בציניות. אני רוצה לקוות שחלק מההתנהגות שלך כלפיי היתה כי היית ילד בן 20 וקצת (לא שזה תירוץ), ושמאז התבגרת והתפתחת אישית ורגשית. בזמנו אהבתי אותך מאוד ולא סתם, ואני באמת מקווה שטוב לך עכשיו ובטוחה שהעתיד צופה לך דברים טובים. אבל הייתי צריכה להגיד את כל מה שכתבתי פה.