"אתה יודע מה גיליתי עליך?", נויה פתאום אומרת.

"מה?"

"שאתה ספרדי!!ועוד חצי בוכרי!!!!"

"אז?", אני שואל, קצת בתימהון, יש להודות.

"אז?! הייתי בטוחה שאתה אשכנזי!"

"וזה משנה?"

פתאום היא משתתקת. מבינה מה היא בעצם אמרה בדקה האחרונה. נפל לה
וואחד אסימון. טוב נו, כרטיס סים.

לא, נויה לא דתיה. היא דווקא חילוניה, תל אביבית מעודכנת, פמיניסטית,
אחת שראתה עולם וממשיכה לראות אותו מידי קיץ, שירתה בצבא, יש לה מספיק חברים
הומואים ואפילו דראג קווין אחד (נשבע), והיא האדם האחרון עלי אדמות שציפיתי לנהל
איתו דו-שיח שכזה.

והנה, פתאום, 63 שנים אחרי שהמדינה שלנו קמה, 63 שנים אחרי הפנתרים
השחורים, המעברות, הפקידים האשכנזיים, הקיבוצים הסלקטיביים, 63 שנים אחרי שהייתי
בטוח שכבר אין דבר כזה "ספרדים-אשכנזים", מתברר שהשד העדתי עדיין קיים, ולא
בתוך או מחוץ לבקבוק. קיים. וממש לא בשוליים.

יש לי כמה חברים דתל"תים (דתי-לדעתי) שאמא שלהם איימה עליהם:
"שלא תעזו להביא לי פרענק הביתה". אלו חבר'ה דתיים לייט, רובם ככולם לא
נצר לשושלת אדמו"רים ידועה, ובכל זאת, אמא שלהם מסרבת לקבל ספרדיה הביתה.

השיחה עם נויה גרמה לי לתהות: האם זה באמת משנה? נניח שאביא בחורה
אתיופית הביתה, האם ההורים שלי יעקמו את הפנים? ומה עם אביא רוסיה? תמניה? או בכלל, מישהי ש"היא לא משלנו"?

לי כמובן, לא היתה ולא תהיה בעיה. החברים שלי ממגוון העדות, הדעות
והצבעים, כך גם בנות הזוג שלי. אני רוצה לקוות ולהאמין שנויה היא באמת יחידת
סגולה. ובכל זאת, האם נויה באמת בודדה במערכה? באמת שאין לי מושג.

אני חושב שההורים שלנו הם הדור האחרון שמתעסק בעניין העדות. אני רוצה
להאמין שכאשר שהדור שלי יהיה הורים לילדים שיגיעו לפורקנם, זה לא ישנה לנו אם הוא
מתחתן עם גבר חובב תחתוני תחרה או עם כהת עור חובבת בצקים, רחמנא ליצלן. אולי אני
נאור או אופטימי מידי. אולי.

אחרי השיחה המפתיעה שהיתה לי עם נויה, הדבר היחיד שאמרתי לעצמי הוא שנאור
ציון ושלום אסייג יכולים להמשיך לישון בשקט.
הם ימשיכו להתפרנס בכבוד. עצוב.

(אה, ולא, זה לא דראג קקויין בפוטנציה. זו שרית חדד. נראית פה מה זה מפחיד. המילים נוראיות עוד יותר)

יום הזיכרון לשואה ולגבורה כבר כאן, כמו תמיד מלווה בכאב, תסכול, שאלות ותהיות: האם עשינו עבור הניצולים המעטים שנותרו מספיק?

ושוב תכניות הטלוויזיה והרדיו שוב יביאו בפנינו - הדור ששפר מזלו ונולד לתוך המציאות של מדינה יהודית ועצמאית בארץ ישראל - את התיאורים על הזוועות, הרציחות וההתעללויות השונות והמשונות, ואנו נוותר פעורי פה ועם מועקה גדולה בלב.

מידי שנה עולה בקרבי תמיד אותן השאלות, שאני בספק אם יש עליהן תשובה: למה? איפה אלוהים היה בשואה? איך ייתכן שהעם הנבחר נזנח?

לאורך השנים רבים ניסו לתת מענה לאותן שאלות קשות ולהסביר מדוע קרתה השואה.

אחת הגישות טוענת כי מטרת השואה הייתה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהביאו למקומו הטבעי בו עליו לשבת ולקדם את הגאולה העולמית - ארץ ישראל. היהודים היו שקועים בחשיבה גלותית ופאסיבית ולכן הקב"ה נאלץ לבצע "ניתוח" כואב במיוחד, אך חיוני, של עקירת העם והשבתו לארץ. כלומר, מטרת העקירה היתה לצורך נטיעה.

גישה אחרת רואה בשואה עונש על תהליך ההתבוללות והחילון שהתחיל כבר אז בשנים שלפני המלחמה. בתורה אנו מוזהרים מפורשות כי אם נסטה מהדרך גורלנו יהיה רע ומר. האחריות שלנו כעם היא קולקטיבית, ולכן ייתכן מצב שתינוקות וילדים, וכמוהם גם צדיקים גמורים, ייענשו בגין חטאיהם של אנשים אחרים. עם ישראל הוא גוף אחד וככזה התנהגות של איבר אחד משפיעה בהכרח גם על מצבם וגורלם של האיברים האחרים.                                                       

ומה אני חושב?

שכל ההסברים הללו ואחרים הינם קלושים ולא מצליחים ליישב את הדעת והלב ולתת מענה סביר לקושיות הקשות. את השואה פשוט אי אפשר להבין! מוח אנושי אינו מסוגל למצוא שום הסבר לזוועה הנוראה שהתחוללה שם.

אין הסבר. אין תשובה. אין באפשרותנו להבין את השואה.

יש כאלה הרואים בשואה ערעור של האמונה, וישנם כאלה המוצאים בה דווקא חיזוק לאמונתו. אלוקים של המסורת היהודית לא התחייב מעולם לעשות עם בני האדם את הטוב בעיניהם. להיפך, אלוקים, על פי הגדרתו, עושה תמיד את הטוב בעיניו. מי שתופס אותו כאיזה סנטה קלאוס שמנמן וחייכני, המשפיע אך ורק טוב על ברואיו, לפי הבנתם של מושג הטוב, איננו מבין את הבורא באמת. המעניין הוא שהיו לא מעט ניצולי שואה שמסרו עדויות מופלאות על ניסים ועל השגחה עליונה פלאית בתוך איימי המלחמה ורבים מהם התחזקו באמונה דווקא על ידה אחרי שנוכחו כי למרות הכול עם ישראל חי וקיים.   

"אתה רציני? אתה באמת רוצה להתחתן איתה?"

"אני לא יודע, אחי. באמת שאני לא יודע. מה אתה חושב?"

מה אומרים במצב כזה?

"למה היא לא מוכנה לעשות הפלה?", שאלתי.

"כבר שנתיים שאחותה נשואה ומנסה להיכנס להיריון ולא מצליחה. גם אמא שלה נתקלה בקשיים. אני לא יכול לעשות לה את זה. היא נקלטה. ברור לי שהייתי מתחתן איתה בעתיד. אנחנו כבר כמעט שלוש שנים ביחד, אבל אני לא מרגיש שאני מוכן להיות בעל או אבא. היא לא מסוגלת לשמוע על הפלה והיא צודקת באיזשהו מקום. אני גם לא מוכן לקחת אחריות כזו. איך אחיה עם עצמי אם היא תנסה להיכנס בעתיד להיריון והיא לא תצליח?"

פתאום הבנתי שמשהו לא מסתדר לי. "רגע, איך זה יכול להיות? היא לוקחת כבר גלולות המון המון זמן. איך זה יכול להיות שהיה פאנצ'ר?"

ינאי שתק. "לא יודע", הוא משך בכתפיו. "באמת שאלה טובה".

הצעתי לו ללכת ולשאול אותה איך זה יכול להיות.

לא תיארתי לעצמי איזו תיבת פנדורה אני פותח.

כמה שעות לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת.

ינאי עמד בפתח, רועד כולו. העיניים נפוחות מבכי. עוד לא הספקתי להשחיל "שלום", והוא התפרץ:

"היא עבדה עלי. היא שיקרה לי!"

"אז מה, היא לא בהיריון?", העזתי להשחיל חיוך.

"היא בהיריון ועוד איך! היא הודתה שהפסיקה לקחת גלולות כדי שתכנס להיריון ואז לא תהיה לי ברירה ואני אתחתן איתה. מה עושים, תגיד לי, מה עושים?"

כבר חשבתי שמדובר באזעקת שווא, והנה אני מתבדה. מדובר בוואחד אזעקת אמת. מה עושים באמת? מה אני יכול להגיד לו?

זו בדיחה ידועה אצלנו בחבר'ה שהחברה של ינאי לחוצת חתונה וינאי אדיש לגמרי. לנסיעה להודו סירבה להצטרף ועשתה כל שהיא יכולה בכדי שלא תצא לפועל. בסופו של דבר, היא מצאה דרך אחרת לכבול את הבחור אליה. ולא, אין סיכוי שהוא היה בורח. הרבה פעמים הוא אמר לי שהוא יודע שהיא ה-אחת. שהוא יודע שזה לתמיד. שהוא רוצה שהיא תהיה האמא של הילדים שלו. הוא לא ציפה שהאמא של הילדים שלו תחליט על דעת עצמה להיות אמא.

בסופו של דבר הם נשארים ביחד.כנראה שהאהבה באמת חזקה מהכל.

החתונה תיערך כבר ביולי הקרוב, עם שמלת כלה מיוחדת שתסתיר את הבטן. ההורים שלה ושלו יודעים. לסבים ולסבתות הם לא מעיזים לספר. יש לינאי כעס רב עליה, אבל הרבה יותר אהבה. היום הוא כבר הרבה יותר רגוע. פתאום הוא החל להישמע כמו שיר גרוע של אייל גולן: "הכל זה מלמעלה, תראה איך ההוא שם מסובב את כולם, כנראה סבא שלי שבשמיים רוצה שאתחתן". ינאי לא מזרחי ובטח שלא אדם מאמין. כנראה שהאהבה גורמת לנו להאמין בדברים שאנחנו לא מאמינים בהם באמת. איך אומרים אתניקס: רק אהבה תנצח? אולי.

ואם לא, המניפולציות בטוח שכן.