לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  האיש מהשורה האחרונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הם כבר לא


מזה 9 שנים שאני וכמה מחבריי מתכנסים מידי שנה בשנה, ב-18:30 בכיכר רבין, תופסים מקום בשורות הראשונות. מזה 9 שנים שאני וכמה מחבריי הטובים מתכנסים, שרים, זוכרים ובעיקר בוכים.


ב-21:00, כשהכיכר מוחשכת וסרטי הנופלים מתחילים להופיע בזה אחר זה, אנחנו כבר ממררים בבכי. כשהטקס יגמר, אחרי ששרנו את ה"תקווה" בקול רועד, אנחנו נמשיך לשבת עוד חמש דקות נוספות, רק כדי להירגע.

 

יאיר לפיד, שמנחה את הטקס באופן קבוע מאז היווסדו (ובהתנדבות), אמר באחד מהטקסים את הקטע הבא, שנקרא "ההחמצה".

לפני שלוש שנים, כשטסתי לשליחות בארה"ב, הסוכנות היהודית נתנה לכולנו את החיבור. אני זוכר שקראתי אותו באחד מהאירועים במהלך השליחות, באנגלית, איך הקול רעד יותר ויותר עם כל התרפצות בכי מהוסה ומשיכה קטנה באף המנוזל. 

 

הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה

למרות שהם למדו את כל המילים והצלילים מקסטות שחוקות

שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים.

כשהאורות יידלקו, והלהקה תעלה לבמה

הם לא יהיו שם להדליק נרות לבנים.

 

הם לא יגידו "אני אוהב אותך"

למרות ששוב ושוב תרגלו את המילים והטון,

בחסיון הלילה, במקלחת הצבאית מול הראי המלוכלך

מבזבזים את הרגעים שנשארו להם לישון.

 

הם לא יסעו לטיול אל המדבר והרוח

התקליט הבא של פוליקר עבורם לעולם לא יולחן,

"מאה שנות בדידות" יישאר פתוח

הם לא ידחו למועד ב' כבר שום מבחן.

 

לובשים את מדי האבן

עומדים תמיד בדום

המחלקה תעבור לנוח

היא לא הולכת לשום מקום

כשהם מתים

אנחנו זוכרים את מי שהם היו

אבל הכאב האמיתי

הוא בגלל מי שכבר לא יהיו,

 

לא ייוולד להם אף פעם שום ילד

ולא ילמד ללכת ובעיקר לא ליפול

הם לא יודיעו שיגיעו ולא יודיעו שלא

ואל תשאירו להם שום דבר לאכול.

 

הם כבר לא ישקרו שהכל בסדר,

הכסף מספיק, ולא צריך כלום.

מכל הגדוד רק הם לא יחזירו ציוד

ואל תדאגי אמא, הם לא ילכו לאיבוד...

 

 

הם לא ילמדו. לא באוניברסיטה, לא בישיבה

ולא בפקולטה של החיים

למרות שכל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,

בעיקר על עצמם...

 

אנחנו זוכרים את מי שהם היו

אבל הכאב האמיתי

הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.

נכתב על ידי האיש מהשורה האחרונה , 9/5/2011 08:28   בקטגוריות אלוהים, חדשות, כאב, אקטואליה, סיפרותי, צבא, פסימי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ינאי מלך הילדים


את ינאי הכרתי בשירות הצבאי בגבעתי.

עוד בבקו"ם, כשקיבלנו את המדים והנעליים נהיינו חברים. ראיתי שהוא מסתבך עם הקשירה הצבאית, הצעתי את עזרתי, ומאז אנחנו החברים הכי טובים שיש. רצה הגורל והעברנו כמעט את כל השירות הצבאי ביחד. גם לקראת סוף השירות, כשנפצעתי והועברתי ליחידה עורפית, שמרנו על קשר חם.

 

אני כבר השתחררתי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה, וינאי היה עדיין בצבא קבע.

לא מזמן השתחרר. שעה קלה אחרי מסיבת השחרור שארגנו לו החבר'ה הוא כבר היה על המטוס להודו, ארוז ושתוי במידה הראויה. השאיר בבית את החברה הדוסית שלו מזה שנתיים וחצי (הוא דווקא חילוני כופר) ואת הכלב רוג'ר.

עברה חצי שנה וינאי חזר ארצה, הישר למסיבות פורים. בהחלט אפשר להגיד שהיתה לו נחיתה רכה.

 

אתמול (חמישי), בשבע בבוקר קיבלתי ממנו הודעת סמס: "תתקשר אלי ברגע שאתה רואה את זה. דחוף. מקרה חירום". הייתי בטוח שהוא מסתלבט עלי, אז שלחתי לו בחזרה: "אם זה דחוף אז למה אתה מסתפק בסמס?" הטלפון לא איחר לבוא. "אני חייב להיפגש איתך. עכשיו. קרה משהו נורא".

 

עם פיג'מה ודופק מהיר, נטול צחצוח שיניים הגעתי אליו. "מה קרה אחי?", שאלתי. "לא כאן. אי אפשר לדבר פה", אמר והלחיץ אותי עוד יותר. הגענו לגינה ציבורית. הוא היה חיוור. ניכר היה שלא ישן בלילה. "מה קורה ינאי?", שאלתי.

 

"היא בהיריון אחי. היא בהיריון!!!", צרח ופרץ בבכי. בחיים שלי לא ראיתי אותו ככה.

 

מתברר שכבר בלילה שחזר מהודו הם שכבו. זו לא הפעם הראשונה, כמובן. אחרי הכל, הם כמעט 3 שנים ביחד.

לאחר שנבדקו, הקונדומים נעלמו ובמקומם באו הגלולות. אתמול בלילה היא התקשרה אליו אחרי כמה ימים של הקאות. בהתחלה חשבה שאכלה משהו מקולקל. חברה שלה קנתה לה בדיקת היריון רק בשביל שתהיה בטוחה. מהרגע שהופיע שני הפסים היא הסתגרה בחדר. יומיים לא אכלה ולא ישנה. הפחד שיתק לה את כל המערכות. מה יקרה אם ההורים ידעו? בכל זאת, מדובר במשפחה דתית. מידי פעם ההורים שלה אמרו לה שינאי לא בשבילה. שהיא צריכה מישהו דתי. מישהו כמוה. זה לא שהם לא אהבו אותו. הם פשוט חשבו ששניהם נמצאים בעולמות שונים. שונים מידי.

 

רק ביום רביעי האחרון, שלושה ימים לאחר שגילתה שהיא בהיריון, היא סיפרה לו. על הפלה היא לא מוכנה לשמוע. "ואני? אני לא יודע מה אני רוצה. על המקום כרעתי ברך והצעתי לה נישואין".

 

פי נשאר פעור, וההמשך יגיע בפוסט הבא.

נכתב על ידי האיש מהשורה האחרונה , 29/4/2011 16:42   בקטגוריות אהבה ויחסים, צבא, סקס, היריון  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פוסט המשך: אנחנו עוד נשמע עליך


בפרקים הקודמים...

נפגשתי עם ק', חברתי הטובה ובחורה מוצלחת ומוכשרת לכל הדעות, לארוחת פרידה מן החמץ, אחת מיני רבות (פור מור אינפורמיישן רדו קצת למטה, אל עבר הפוסטים הקודמים).

 

"פוסטמה (זה השם חיבה שלה, מן אנטיתזה לחיים האמיתיים), את בדיכאון?" שאלתי בחשש.

"סוג של", אמרה והציתה עוד סיגריה.

 

היא נעצה מבטה באיזשהי נקודה דמיונית בחלל המסעדה, אין שביב של חיוך על פניה. החלטתי לשתוק ולתת לה זמן לנסות להיפתח מבלי שאלחץ.

 

בסוף זה יצא.

 

היא החזיקה הרבה בפנים. הרבה מאוד. נתנה מונולוג של 10 דקות בלי הפסקה, בלי לקחת אוויר. רק דיברה דיברה ודיברה. ובסוף אמרה: "די, החלטתי לעזוב את תחום התקשורת. לתמיד". הייתי בהלם.

 

"אני לא יכולה יותר. העולם הזה, שאני עוסקת בו מאז גיל 14, אני לא מסוגלת לו יותר. זה עולם שבנוי על אינטרסים, קשרים ולא כישורים. אתה יודע כמה אנשים עובדים בתחום הזה שהם פשוט סתומים? אבלים! כותבים ידיעה או קומוניקט עם שגיאות כתיב, ברמה של כיתה א'. רק בזכות זה שיש להם חבר או קרוב משפחה הם נכנסו לתחום התקשורת. הם נכנסו פנימה בלי טיפת כישרון או ידע, ואני לעומת זאת בחוץ.

 

"העולם הזה חושב רק על האינטרסים הפרטיים והכלכליים שלו. אין כאן ערבות הדדית בין הברנז'ה, אין מושג כזה של עזרה, חיבוק, כתף חמה, עידוד ולייק.
התחום כל כך פרוץ, כל כך לא מסודר בהסכמים, בהוגנות וביחס לעובד- מעביד.
אני בטוחה שבתחומים אחרים זה עובד אחרת: אצל עו"ד, רואי חשבון, יועצי השקעות , אחיות, עובדים סוצייאלים, מורים וכו'. יש תקופה מוגדרת לסטאז', לחפיפה, ללמידה, לזמן שבו מישהו חונך אותך ומשקיע בך, כדי שתצליח ותגיע רחוק. ואצלנו לא. תחום שכמעט לא מפרגן לחדשים. דרישות עבודה עד שעות מטורפות, להיות זמין כל הזמן בכל רגע ורגע. בפועל, זורקים אותך למים, פשוטו כמשמעו, ויאללה – תתמודד. אין חפיפה, הדרכה, הכוונה. 

"עבדתי ב-3 משרדים, אמנם לא זמן רב אבל מספיק זמן כדי לקלוט שלכל אחד יש שיטת עבודה אחרת, דרך אחרת לכתוב ולנסח אייטמים ולהוציא הודעות לעיתונות.
לוקח זמן עד שאתה מתחבר לתיבת האימייל החדשה, 4 שעות על הקו עם הנציגים עד שמתגברים על התקלות הטכניות והקליטה. בכל מקום לא משנה מה, יש כמה ימי חסד להתחלה. כדי להתחיל לעבוד. בתחום שלנו זה פשוט לא קיים.

 

"אין שום רצון להשקיע בחדשים, לפרגן להם, וחבל, כי החדשים באים עם הכי הרבה מרץ והתלהבות, ורעיונות מחוץ לקופסא. עם יוזמות חדשות. נכון, הם פחות מכירים את השמות של כל הכתבים ואת כל המדורים, לכן גם השכר יותר נמוך.
אולם אם במקצוע הזה לא יהיה תהליך מסודר של הכשרה, לימוד, השקעה, השתלמויות והערכה. הוא ימשיך להיות, בזוי, נלעג ונתון לחסדם של העיתונאים.

 

"אולי חוסר ההתאמה נעוץ בי, אולי, אני יודעת שיש לי את הכישורים הנדרשים להצליח בו, מרץ, התלהבות, יוזמה, מקוריות, כושר ניסוח, אסרטיביות, אומץ ויחסי אנוש טובים. אבל התחום לא מסודר ביחסי עובד ומעביד, פיטורין ברגע, אי חתימת חוזה לעובדים חדשים, דרישות מטורפות".

 

 

ניסיתי לנחם אותה. חבל עליה. בחורה באמת מוכשרת, חכמה, מוצלחת, יחסי אנוש באמת מעולים, אבל בלי שום קשרים בברנז'ה.

 

הצעתי לה לנסות לחזור לצבא, אל התקשורת הבינ"ל שאהבה לעבוד מולה, שם כנראה יש מוסר עבודה שונה מזה שבתקשורת הישראלית. זה גם החיסרון הגדול של ק'. אילו היתה עובדת מול התקשורת הישראלית במהלך שירותה הצבאי היתה צוברת קשרים וסביר להניח שחיי האזרחות היו מחייכים אליה הרבה יותר.

 

 

בדרך הביתה המחשבות על ק' לא עזבו אותי לרגע. לא נתנו מנוח. למעשה, לא באמת חשבתי עליה. חשבתי על עצמי, אגואיסט שכמותי.

 

כמה פעמים כולנו כבר שמענו את המשפט הנוראי הזה: "עכשיו מתחילים החיים האמיתיים"? שומעים את המשפט הזה כשמסיימים את התיכון, אחר כך כשמסיימים את הצבא, כשחוזרים מהטיול הגדול, כשעוברים (בהצלחה?) את הפסיכומטרי וכשמסיימים את התואר הראשון.

 

והנה אני, רגל אחת כבר מחוץ לאקדמיה, אוטוטו מסיים את התואר הראשון בתחום שאני כל כך אוהב, התחום שמגיל 11, כשקיבלתי את מצלמת הוידיאו והטייפ רקורדר הראשון לא היה לי ספק שאני לא אעסוק בו. דווקא עכשיו מתחילים הספקות.

 

והנה, אוטוטו זה באמת קורה. החיים האמיתיים עוד רגע מתחילים. העולם הגדול מחכה, אני מת לכבוש אותו, יודע שאני מסוגל, אבל יכול?

 

 

איך לעזאזל פורצים את תקרת הזכוכית הזו? איך נכנסים פנימה?

 

בשירות הצבאי לא עסקתי בתקשורת, למרות שניסיתי לעשות כל מה שאני יכול כדי להיכנס אל התחום. ידעתי, שזהו כרטיס כניסה ודאי אחר כך באזרחות. באיזשהו שלב גלי צה"ל התקשרו אלי וביקשו להפסיק לפקסס אליהם את בקשתי להתקבל לתחנה שלוש פעמים ביום. למען האמת הם לא ממש ביקשו. הם איימו שילכו למשטרה.

 

אני רואה את החברים שלי ששירתו שם. רואה ומקנא. רואה ואוכל את הלב: האחד עובד בחדשות ערוץ 2, השני עובד בידיעות אחרונות, השלישית במעריב, הרביעי בוואלה, החמישית בקשת ועוד רבים וטובים שמעולם לא דרכו על מדרכות האקדמיה אבל כבר יש להם את הרזומה הדרוש להישאר ולהיטמע בתחום.

 

ואני? אני רוצה להיות כמוהם. להיכנס פנימה, להתחיל לעבוד. רוצה, מנסה אבל לא מצליח.

 

אני יודע שיש לי את זה. מי שיש לו את החיידק התקשורתי יודע בדיוק על מה אני מדבר: את הרצון להיות ראשון בזירה, לדעת הכל, לדווח ראשון, להתאבד על אייטם. זה לא משהו שאפשר להיפטר ממנו. טרם נמצאה התרופה לחיידק התקשורתי.

 

כבר יותר מידי פעמים שמעתי מהסביבה הקרובה אלי את המשפט הזה, שאני אף פעם לא יודע אם יש בו מרמור או מחמאה: "אנחנו עוד נשמע עליך".

 

האמנם?

 

נכון, אני חי את התחום מגיל צעיר, אוהב את התחום. באירועים גדולים בהם ערוצי הטלויזיה עוברים למתכונת הגל הפתוח כל מה שאני חושב עליו זה איך הייתי רוצה להיות שם, באולפן, לא בפרונט. מצידי להיות עוזר הפקה ז' שמחוייב לעבוד בעירום להנאת הבמאי. העיקר להיות שם, לעשות חדשות, לעשות את מה שאני אוהב יותר מכל דבר אחר.

 

ככל שהזמן הולך ואוזל באקדמיה כך החשש רק הולך ומתגבר, במיוחד לאור הסיפור של ק'. הנה, עוד שניה אני בחוץ, כבר עכשיו אני שולח את קורות החיים שלי אל כל עבר, מסתדר מול המראה לקראת עוד ריאיון, ויודע, עמוק בפנים, שרוב הסיכויים שיקחו מישהו במקומי שיש לו את הקשרים הנכונים במקומות הנכונים.

 

איך אפרוץ את תקרת הזכוכית הזאת? איך אראה לגופי התקשורת שאני רוצה לעבוד בהם שבאמת יש בי משהו, שיש לי את זה: את הכישרון, הידע, הרצון, היכולת, הדרייב. איך אוכל להוכיח להם את זה? מה, אביא את כל המרצים שנתנו לי סופרלטיבים?

 

אני מכין את עצמי לעובדה שזה הולך להיות קשה, קשה מאוד על סף הבלתי אפשרי, שמקומות העבודה החלומיים עליהם אני מפנטז מגיל 12 יישארו, ככל הנראה בגדר חלום.

 

זה מתסכל. מאוד.

 

אתה יודע שיש לך את זה. אתה יודע שאתה רוצה את זה. אתה יודע שאתה טוב בזה. אבל אין לך את הקשרים האלה, את המישהו הזה מבפנים שיוכל למשוך אותך פנימה. מישהו שיכניס אותך אל פנתאון עולם התקשורת הישראלית, ינפץ עבורך בשניות, מבלי להרגיש, את תקרת הזכוכית הזאת.

 

אבל אין לי מישהו כזה.

 

צריך הרבה מזל ולא כל כך הרבה שכל כדי לעשות את זה לבד.

נכתב על ידי האיש מהשורה האחרונה , 19/4/2011 08:32   בקטגוריות תקשורת, ברנז'ה, חדשות, יחסי ציבור, דוברות, אקטואליה, עבודה, פסימי, צבא, שחרור קיטור, סטודנטים  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להאיש מהשורה האחרונה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על האיש מהשורה האחרונה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)