מזה 9 שנים שאני וכמה מחבריי מתכנסים מידי שנה בשנה, ב-18:30 בכיכר רבין, תופסים מקום בשורות הראשונות. מזה 9 שנים שאני וכמה מחבריי הטובים מתכנסים, שרים, זוכרים ובעיקר בוכים.
ב-21:00, כשהכיכר מוחשכת וסרטי הנופלים מתחילים להופיע בזה אחר זה, אנחנו כבר ממררים בבכי. כשהטקס יגמר, אחרי ששרנו את ה"תקווה" בקול רועד, אנחנו נמשיך לשבת עוד חמש דקות נוספות, רק כדי להירגע.
יאיר לפיד, שמנחה את הטקס באופן קבוע מאז היווסדו (ובהתנדבות), אמר באחד מהטקסים את הקטע הבא, שנקרא "ההחמצה".
לפני שלוש שנים, כשטסתי לשליחות בארה"ב, הסוכנות היהודית נתנה לכולנו את החיבור. אני זוכר שקראתי אותו באחד מהאירועים במהלך השליחות, באנגלית, איך הקול רעד יותר ויותר עם כל התרפצות בכי מהוסה ומשיכה קטנה באף המנוזל.
הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה
למרות שהם למדו את כל המילים והצלילים מקסטות שחוקות
הכתבה הזאת משנת 97'. הייתי אז תלמיד כיתה ד' בבית ספר יסודי, בבית ספר של ערסים ליתר דיוק. שרית חדד היתה אז כבר כוכבת מוכרת בכל בית. שיריה כבשו את כל המצעדים, ההופעות היו מפוצצות. באותה שנה היא הופיעה בפסטיגל לראשונה (יחד עם דנה ברגר, אבל זה כבר סיפור אחר) - הישג די משמעותי ומיוחד לזמרת מזרחית, במיוחד בשנת 97, אז רוב המוזיקה המזרחית - להוציא חדד, אייל גולן ועופר לוי עם "הכל פתוח" - היתה עדיין עמוק בגטאות. והנה, חדד - עם תספורת מזעזעת (גם אז היא לא היתה באופנה) ומשקל עודף - מצליחה לעשות זאת. מצליחה לשיר, לשמח, לרגש. לגעת. 4 שנים מאוחר יותר חדד תיכנס לפינתאון הישראלי במסגרת אסון ורסאי.
ישבתי מול הסרט הזה והתפוצצתי מצחוק.
בהתחלה היא נראתה לי מגוחכת, לא מודעת למצלמה, תזזיתית, מדברת עם הידיים, לבושה בסרבל המגוחך הזה, בלי מייקאפ, מדבר בשפה בוטה, קלוקלת, אגרסיבית, עינת בובליל של הניינטיז, פרחה ללא מרצדס, ללא רישיון נהיגה - לא עוברץ מסך בכל צורה שהיא. אבל אז, בהמשך הסרט, כשמתחילים להופיע שוטים של שרית חדד בהופעות, ברור לגמרי מה חסר לשרית חדד היום.
14 שנים מאוחר יותר, שרית חדד מוציאה (עוד) דיסק חדש, ושוב מתראיינת בערוץ 2:
השיער המסונטט, השומן שנעלם, צבע העיניים שהוחלף בעדשות צבעוניות, האף ששופץ, השפתים שעברו תיקון, השיניים שהתיישרו, שיעורי משחק מול מצלמה הרבים שלקחה, כמו גם שיעורי הנימוסים, ואם אסכם זאת במילה אחת: האותנטיות שנעלמה.
לא צריך להיות מעריץ גדול של שרית חדד כדי לראות את השינויים שעברה במהלך השנים. מספיק להסתכל על עטיפות הדיסקים (כאן: http://iamin.fav.co.il/index.php?dir=app_sites&page=content&id=72967) כדי לראות את התהליך: מילדה-גרוזינית-טובה-חדרה דרך התחפושת לדראג קווין, המניקוריסטית של השכן ועד לבובת הברבי של שנת 2009.
כבר הרבה זמן שהצוות המקיף את חדד (בדגש על האב הרוחני אבי גואטה) תופס את הראש ולא מצליח לענות על השאלה איך דווקא עכשיו, כשהמוזיקה המזרחית הכי פופולרית מאז ומעולם ושרית חדד לא במרכז הבמה. שרית חדד, המלכה הבלתי מעורערת של הזמר המזרחי ב-20 השנים האחרונות נשארה איפשהו מאחור. ההופעות כבר לא מלאות כמו פעם, הדיסקים בטח ובטח שלא נמכרים כבעבר, ההזמנות להופעות בחתונות ובאירועים משפחתיים הולכות ופוחתות.
מה קרה, הם שואלים את עצמם. התמיהה גדולה עוד יותר כאשר אין שום זמרת מזרחית באופק שמאיימת על חדד.
ההסבר מאוד פשוט:
שרית חדד הפכה להיות בובה מפלסטיק, בדיוק כמו בובת הברבי ההיא שניסתה למכור לילדי ישראל בעבר. הקהל, במיוחד הקהל הישראלי, אוהב מישהו אותנטי, מישהו שיוכל להזדהות איתו. חדד כבר מזמן לא שם. היא נתפסת כמשהו מרוחק, מסוגר. די להסתכל ולהקשיב לשני הראיונות לראות את ההבדל בפתיחות, בכנות התשובות שחדד נותנת. אז נכון, היא לא בדיוק עוברת מסך בריאיון הראשון אבל אלוהים אדירים, לפחות היא דוברת אמת.
הקול עדיין שם, בזה אין ספק, אך הקול - כמו חדד עצמה- עבר סינתוז ועיבוד מוגזם מדי באולפני ההקלטה על ידי מעצבי סאונד.
אז איך חדד יכולה להרוויח בחזרה את אהדת הקהל?
פשוט מאוד. לחזור להיות בנאדם ולא בובת ברבי. להימנע מתשובות דיפלומטיות בריאיונות ולהתחיל לדבר אמת (שהיא לסבית, למשל), להוריד את כל השיער המודבק והאיפור המוגזם ולחזור להיות עמך.
זה לא יוריד מיליגרם מכבודה או מהערכה כלפיה כזמרת, ההפך, זה רק יכול לסייע.
פתאום היא משתתקת. מבינה מה היא בעצם אמרה בדקה האחרונה. נפל לה וואחד אסימון. טוב נו, כרטיס סים.
לא, נויה לא דתיה. היא דווקא חילוניה, תל אביבית מעודכנת, פמיניסטית, אחת שראתה עולם וממשיכה לראות אותו מידי קיץ, שירתה בצבא, יש לה מספיק חברים הומואים ואפילו דראג קווין אחד (נשבע), והיא האדם האחרון עלי אדמות שציפיתי לנהל איתו דו-שיח שכזה.
והנה, פתאום, 63 שנים אחרי שהמדינה שלנו קמה, 63 שנים אחרי הפנתרים השחורים, המעברות, הפקידים האשכנזיים, הקיבוצים הסלקטיביים, 63 שנים אחרי שהייתי בטוח שכבר אין דבר כזה "ספרדים-אשכנזים", מתברר שהשד העדתי עדיין קיים, ולא בתוך או מחוץ לבקבוק. קיים. וממש לא בשוליים.
יש לי כמה חברים דתל"תים (דתי-לדעתי) שאמא שלהם איימה עליהם: "שלא תעזו להביא לי פרענק הביתה". אלו חבר'ה דתיים לייט, רובם ככולם לא נצר לשושלת אדמו"רים ידועה, ובכל זאת, אמא שלהם מסרבת לקבל ספרדיה הביתה.
השיחה עם נויה גרמה לי לתהות: האם זה באמת משנה? נניח שאביא בחורה אתיופית הביתה, האם ההורים שלי יעקמו את הפנים? ומה עם אביא רוסיה? תמניה? או בכלל, מישהי ש"היא לא משלנו"?
לי כמובן, לא היתה ולא תהיה בעיה. החברים שלי ממגוון העדות, הדעות והצבעים, כך גם בנות הזוג שלי. אני רוצה לקוות ולהאמין שנויה היא באמת יחידת סגולה. ובכל זאת, האם נויה באמת בודדה במערכה? באמת שאין לי מושג.
אני חושב שההורים שלנו הם הדור האחרון שמתעסק בעניין העדות. אני רוצה להאמין שכאשר שהדור שלי יהיה הורים לילדים שיגיעו לפורקנם, זה לא ישנה לנו אם הוא מתחתן עם גבר חובב תחתוני תחרה או עם כהת עור חובבת בצקים, רחמנא ליצלן. אולי אני נאור או אופטימי מידי. אולי.
אחרי השיחה המפתיעה שהיתה לי עם נויה, הדבר היחיד שאמרתי לעצמי הוא שנאור ציון ושלום אסייג יכולים להמשיך לישון בשקט. הם ימשיכו להתפרנס בכבוד. עצוב.
(אה, ולא, זה לא דראג קקויין בפוטנציה. זו שרית חדד. נראית פה מה זה מפחיד. המילים נוראיות עוד יותר)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
