לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי:  האיש מהשורה האחרונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הם כבר לא


מזה 9 שנים שאני וכמה מחבריי מתכנסים מידי שנה בשנה, ב-18:30 בכיכר רבין, תופסים מקום בשורות הראשונות. מזה 9 שנים שאני וכמה מחבריי הטובים מתכנסים, שרים, זוכרים ובעיקר בוכים.


ב-21:00, כשהכיכר מוחשכת וסרטי הנופלים מתחילים להופיע בזה אחר זה, אנחנו כבר ממררים בבכי. כשהטקס יגמר, אחרי ששרנו את ה"תקווה" בקול רועד, אנחנו נמשיך לשבת עוד חמש דקות נוספות, רק כדי להירגע.

 

יאיר לפיד, שמנחה את הטקס באופן קבוע מאז היווסדו (ובהתנדבות), אמר באחד מהטקסים את הקטע הבא, שנקרא "ההחמצה".

לפני שלוש שנים, כשטסתי לשליחות בארה"ב, הסוכנות היהודית נתנה לכולנו את החיבור. אני זוכר שקראתי אותו באחד מהאירועים במהלך השליחות, באנגלית, איך הקול רעד יותר ויותר עם כל התרפצות בכי מהוסה ומשיכה קטנה באף המנוזל. 

 

הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה

למרות שהם למדו את כל המילים והצלילים מקסטות שחוקות

שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים.

כשהאורות יידלקו, והלהקה תעלה לבמה

הם לא יהיו שם להדליק נרות לבנים.

 

הם לא יגידו "אני אוהב אותך"

למרות ששוב ושוב תרגלו את המילים והטון,

בחסיון הלילה, במקלחת הצבאית מול הראי המלוכלך

מבזבזים את הרגעים שנשארו להם לישון.

 

הם לא יסעו לטיול אל המדבר והרוח

התקליט הבא של פוליקר עבורם לעולם לא יולחן,

"מאה שנות בדידות" יישאר פתוח

הם לא ידחו למועד ב' כבר שום מבחן.

 

לובשים את מדי האבן

עומדים תמיד בדום

המחלקה תעבור לנוח

היא לא הולכת לשום מקום

כשהם מתים

אנחנו זוכרים את מי שהם היו

אבל הכאב האמיתי

הוא בגלל מי שכבר לא יהיו,

 

לא ייוולד להם אף פעם שום ילד

ולא ילמד ללכת ובעיקר לא ליפול

הם לא יודיעו שיגיעו ולא יודיעו שלא

ואל תשאירו להם שום דבר לאכול.

 

הם כבר לא ישקרו שהכל בסדר,

הכסף מספיק, ולא צריך כלום.

מכל הגדוד רק הם לא יחזירו ציוד

ואל תדאגי אמא, הם לא ילכו לאיבוד...

 

 

הם לא ילמדו. לא באוניברסיטה, לא בישיבה

ולא בפקולטה של החיים

למרות שכל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,

בעיקר על עצמם...

 

אנחנו זוכרים את מי שהם היו

אבל הכאב האמיתי

הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.

נכתב על ידי האיש מהשורה האחרונה , 9/5/2011 08:28   בקטגוריות אלוהים, חדשות, כאב, אקטואליה, סיפרותי, צבא, פסימי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



האבולוציה של שרית חדד


במסגרת חיפושיי לשיר מסיים עבור הפוסט הקודם, ניתקלתי בסרטון הזה. קחו רגע לצפות בו (הוא בכוונה מתחיל מהאמצע).


 


http://www.youtube.com/watch?v=z2R47387h4s#t=0m45s


 


הכתבה הזאת משנת 97'. הייתי אז תלמיד כיתה ד' בבית ספר יסודי, בבית ספר של ערסים ליתר דיוק. שרית חדד היתה אז כבר כוכבת מוכרת בכל בית. שיריה כבשו את כל המצעדים, ההופעות היו מפוצצות. באותה שנה היא הופיעה בפסטיגל לראשונה (יחד עם דנה ברגר, אבל זה כבר סיפור אחר) - הישג די משמעותי ומיוחד לזמרת מזרחית, במיוחד בשנת 97, אז רוב המוזיקה המזרחית - להוציא חדד, אייל גולן ועופר לוי עם "הכל פתוח" - היתה עדיין עמוק בגטאות. והנה, חדד - עם תספורת מזעזעת (גם אז היא לא היתה באופנה) ומשקל עודף - מצליחה לעשות זאת. מצליחה לשיר, לשמח, לרגש. לגעת. 4 שנים מאוחר יותר חדד תיכנס לפינתאון הישראלי במסגרת אסון ורסאי.


 


 


ישבתי מול הסרט הזה והתפוצצתי מצחוק.


בהתחלה היא נראתה לי מגוחכת, לא מודעת למצלמה, תזזיתית, מדברת עם הידיים, לבושה בסרבל המגוחך הזה, בלי מייקאפ, מדבר בשפה בוטה, קלוקלת, אגרסיבית, עינת בובליל של הניינטיז, פרחה ללא מרצדס, ללא רישיון נהיגה - לא עוברץ מסך בכל צורה שהיא. אבל אז, בהמשך הסרט, כשמתחילים להופיע שוטים של שרית חדד בהופעות, ברור לגמרי מה חסר לשרית חדד היום.


 


14 שנים מאוחר יותר, שרית חדד מוציאה (עוד) דיסק חדש, ושוב מתראיינת בערוץ 2: 


http://www.youtube.com/watch?v=YDHV86aRHgk#t=7m31s


 


מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות?


השיער המסונטט, השומן שנעלם, צבע העיניים שהוחלף בעדשות צבעוניות, האף ששופץ, השפתים שעברו תיקון, השיניים שהתיישרו, שיעורי משחק מול מצלמה הרבים שלקחה, כמו גם שיעורי הנימוסים, ואם אסכם זאת במילה אחת: האותנטיות שנעלמה.


 


לא צריך להיות מעריץ גדול של שרית חדד כדי לראות את השינויים שעברה במהלך השנים. מספיק להסתכל על עטיפות הדיסקים (כאן: http://iamin.fav.co.il/index.php?dir=app_sites&page=content&id=72967) כדי לראות את התהליך: מילדה-גרוזינית-טובה-חדרה דרך התחפושת לדראג קווין, המניקוריסטית של השכן ועד לבובת הברבי של שנת 2009.


 


כבר הרבה זמן שהצוות המקיף את חדד (בדגש על האב הרוחני אבי גואטה) תופס את הראש ולא מצליח לענות על השאלה איך דווקא עכשיו, כשהמוזיקה המזרחית הכי פופולרית מאז ומעולם ושרית חדד לא במרכז הבמה. שרית חדד, המלכה הבלתי מעורערת של הזמר המזרחי ב-20 השנים האחרונות נשארה איפשהו מאחור. ההופעות כבר לא מלאות כמו פעם, הדיסקים בטח ובטח שלא נמכרים כבעבר, ההזמנות להופעות בחתונות ובאירועים משפחתיים הולכות ופוחתות.


מה קרה, הם שואלים את עצמם. התמיהה גדולה עוד יותר כאשר אין שום זמרת מזרחית באופק שמאיימת על חדד.


 


ההסבר מאוד פשוט: 


שרית חדד הפכה להיות בובה מפלסטיק, בדיוק כמו בובת הברבי ההיא שניסתה למכור לילדי ישראל בעבר. הקהל, במיוחד הקהל הישראלי, אוהב מישהו אותנטי, מישהו שיוכל להזדהות איתו. חדד כבר מזמן לא שם. היא נתפסת כמשהו מרוחק, מסוגר. די להסתכל ולהקשיב לשני הראיונות לראות את ההבדל בפתיחות, בכנות התשובות שחדד נותנת. אז נכון, היא לא בדיוק עוברת מסך בריאיון הראשון אבל אלוהים אדירים, לפחות היא דוברת אמת.


 


הקול עדיין שם, בזה אין ספק, אך הקול - כמו חדד עצמה- עבר סינתוז ועיבוד מוגזם מדי באולפני ההקלטה על ידי מעצבי סאונד.


 


אז איך חדד יכולה להרוויח בחזרה את אהדת הקהל?

פשוט מאוד. לחזור להיות בנאדם ולא בובת ברבי. להימנע מתשובות דיפלומטיות בריאיונות ולהתחיל לדבר אמת (שהיא לסבית, למשל), להוריד את כל השיער המודבק והאיפור המוגזם ולחזור להיות עמך. 


זה לא יוריד מיליגרם מכבודה או מהערכה כלפיה כזמרת, ההפך, זה רק יכול לסייע.

נכתב על ידי האיש מהשורה האחרונה , 6/5/2011 09:03   בקטגוריות שרית חדד, אבולוציה, מוזיקה מזרחית, אשכנזי, ברבי, דעות, חדשות, יוטיוב, יחסי ציבור, ספרדי, עדות, תקשורת, אינטרנט, אקטואליה, ביקורת, אופטימי, בית ספר  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אלוהים אדירים


יום הזיכרון לשואה ולגבורה כבר כאן, כמו תמיד מלווה בכאב, תסכול, שאלות ותהיות: האם עשינו עבור הניצולים המעטים שנותרו מספיק?

ושוב תכניות הטלוויזיה והרדיו שוב יביאו בפנינו - הדור ששפר מזלו ונולד לתוך המציאות של מדינה יהודית ועצמאית בארץ ישראל - את התיאורים על הזוועות, הרציחות וההתעללויות השונות והמשונות, ואנו נוותר פעורי פה ועם מועקה גדולה בלב.

מידי שנה עולה בקרבי תמיד אותן השאלות, שאני בספק אם יש עליהן תשובה: למה? איפה אלוהים היה בשואה? איך ייתכן שהעם הנבחר נזנח?

לאורך השנים רבים ניסו לתת מענה לאותן שאלות קשות ולהסביר מדוע קרתה השואה.

 

אחת הגישות טוענת כי מטרת השואה הייתה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהביאו למקומו הטבעי בו עליו לשבת ולקדם את הגאולה העולמית - ארץ ישראל. היהודים היו שקועים בחשיבה גלותית ופאסיבית ולכן הקב"ה נאלץ לבצע "ניתוח" כואב במיוחד, אך חיוני, של עקירת העם והשבתו לארץ. כלומר, מטרת העקירה היתה לצורך נטיעה.

 

גישה אחרת רואה בשואה עונש על תהליך ההתבוללות והחילון שהתחיל כבר אז בשנים שלפני המלחמה. בתורה אנו מוזהרים מפורשות כי אם נסטה מהדרך גורלנו יהיה רע ומר. האחריות שלנו כעם היא קולקטיבית, ולכן ייתכן מצב שתינוקות וילדים, וכמוהם גם צדיקים גמורים, ייענשו בגין חטאיהם של אנשים אחרים. עם ישראל הוא גוף אחד וככזה התנהגות של איבר אחד משפיעה בהכרח גם על מצבם וגורלם של האיברים האחרים.                                                       

 

ומה אני חושב?

שכל ההסברים הללו ואחרים הינם קלושים ולא מצליחים ליישב את הדעת והלב ולתת מענה סביר לקושיות הקשות. את השואה פשוט אי אפשר להבין! מוח אנושי אינו מסוגל למצוא שום הסבר לזוועה הנוראה שהתחוללה שם.

 

אין הסבר. אין תשובה. אין באפשרותנו להבין את השואה.

 

יש כאלה הרואים בשואה ערעור של האמונה, וישנם כאלה המוצאים בה דווקא חיזוק לאמונתו. אלוקים של המסורת היהודית לא התחייב מעולם לעשות עם בני האדם את הטוב בעיניהם. להיפך, אלוקים, על פי הגדרתו, עושה תמיד את הטוב בעיניו. מי שתופס אותו כאיזה סנטה קלאוס שמנמן וחייכני, המשפיע אך ורק טוב על ברואיו, לפי הבנתם של מושג הטוב, איננו מבין את הבורא באמת. המעניין הוא שהיו לא מעט ניצולי שואה שמסרו עדויות מופלאות על ניסים ועל השגחה עליונה פלאית בתוך איימי המלחמה ורבים מהם התחזקו באמונה דווקא על ידה אחרי שנוכחו כי למרות הכול עם ישראל חי וקיים.   

 

נכתב על ידי האיש מהשורה האחרונה , 2/5/2011 09:52   בקטגוריות שואה, אלוהים, דת, כאב, טווח, אקטואליה, ביקורת, פסימי, שחרור קיטור  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להאיש מהשורה האחרונה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על האיש מהשורה האחרונה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)