היא כבר בת 87, ועדיין כל שני וחמישי יורדת לשוק, עושה קניות, וסוחבת את הסלים בעצמה. 

היא כבר בת 87, ובשנה שעברה החליטה ש"בא לי להיות בחרמון". לקחה את האוטו ונסעה לשחק קצת עם השלג.

היא כבר בת 87, ומידי יום היא הולכת חצי שעה ברגל, בחום המהביל ובגשם השוטף, למועדון הקהילתי, לשחק ברידג' ולקטר על הממשלה עם הבנות. הכי אוהבת את הימים שיש יוגה או טאיי צ'י. אחר הצהרים תחזור הביתה, תכין לעצמה משהו לאכול, תפתח את "יום הטלויזיה": מתחילה עם היפים והאמיצים, אחר כך חמש עם רפי רשף, עודד בן עמי, תוכנית בישול, החדשות של 8 ואחר כך נרדמת עם הקליפים בערוץ 33. כך כבר קרוב ל-20 שנים, 20 שנים אחרי שסבא החליט להשאיר אותה לבד.

בזמן האחרון שמתי לב שהיא פשוט לא שומעת.

בעבר היא לא היתה שומעת רק כשהיו צועקים לה מחדר אחר. אחר כך פסקה מלשמוע אם היו מדברים אליה במרחק מטרים ספורים ממש, ולבסוף, היא אימצה את ה"מה" גם כשמדברים אליה קרוב קרוב, כי היא לא מספיקה לקרוא שפתיים.

"אבל סבתא", אנחנו אמורים לה, "מה הבעיה? את כבר מבוגרת והמדינה נותנת את מכשירי השמיעה האיכותיים ביותר ובחינם".

"לא! תעזבו אותי, אני שומעת הכל, גם דברים שאני לא צריכה לשמוע. ובכלל, אני מעדיפה לשמוע כמה שפחות".

יש קושי למבוגרים להודות שהם כבר לא מה שהיה פעם: הם מתחילים לשכוח יותר מידי דברים, הגוף מתחיל להחליד, העיניים מתחילות להטשטש, העייפות הולכת וגוברת, השינה הולכת ומתקצרת, כבר לא מבלים כמו פעם, מסעדות עושות צרבת. אתם יודעים איך זה, כל אחד מאיתנו מכיר מבוגר כזה. וחבל. 

כל מה שאני רוצה לקוות זה שאני לא אגיע למצב שלה.

וגם אם אגיע, שאדע להודות בכך, שאפנים ואבין שזה לא סוף העולם, שהטכנולוגיה והרפואה נותנות לי כלים להישאר צעיר, לראות ולשמוע את העולם הסובב אותי, להישאר כמו חדש.