היי, יש לי בעייה. בעצם, כנראה שיש לי קצת יותר מבעייה. יש לי הרבה בעיות. אבל אני לא המקרה הכי גרוע, אז זה בסדר. בבלוג תוכלו למצוא סיפורים מהחיים, מהבדידות, מהאמת ומהשקר. אה, וגם סתם סיפורים שכתבתי. מקווה שתהנו ותבינו משהו על החיים (האמיתיים). :)
כתלמיד, אני מרגיש זועם על מי שאפילו חושב על הרעיון של לקצר את החופש הגדול.
ולא, לא מדובר בסוג של כעס חסר משמעות של נער מטומטם שלא מבין כלום מהחיים שלו.
מדובר בכעס מאוד הגיוני ומנומק.
החופש גדול מסיבה מסוימת - הוא אמור לשמש לתלמידים מפלט מהלחץ העצום שבו הם שרויים בימי הלימודים ובמיוחד בתקופת בגרויות. בתקופות של בגרויות, כשאנחנו יודעים שצריך להתאמץ וללמוד שעות וימים ואף שבועות ללא הפסקה כדי לקבל ציון טוב כי זה משפיע על חיינו ועל עתידנו הדבר החידי שמחזיק אותנו שפויים זה הידיעה שהנה - אוטוטו נוכל לנשום לרווחה ולנוח כי רק עוד 3 חודשים/חודשיים/חודש/יומיים החופש הגדול ואז נוכל לנוח ולשכוח לרגע מהספרים, מהכיתה, מהמורה המעצבנת ומהבגרויות. אנחנו רוצים את החופש הגדול שלנו. מתחיל ב - 20 ליוני ונגמר ב-1 לספטמבר. כך תמיד היה, כך צריך להיות - ואם כך לא יהיה, אז כנראה שלפחות חלק מאיתנו - יאבדו את השפיות.
ועכשיו, אחרי הסיבה המרכזית יש עוד כמה סיבות למה הרעיון הוא פשוט חסר משמעות:
6 ימים זה כלום מבחינת תועלת שניתן להפיק והשכלה שאפשר להעניק לנו - התלמדים. במיוחד בתחילת שנה ובטח ובטח אם ימים אלו "יוחזרו" בחופשות אחרות. הדבר היחיד שעושים בשבועות הראשונים של בית הספר זה רק לדבר על מה היה בחופש, לסדר את המערכת ולדבר על מה הולך להיות השנה. כלום עוד לא מאורגן. ואם ממילא מחזירים ימים אלו בחופשות אחרות - המהלך מיותר ואפילו מטומטם וחסר התחשבות גם כלפי התלמידים וגם כלפי המורים. המהלך סתם יגרום לבזבוז של מיליוני שקלים, ישפיע על הכלכלה בצורה לא מעטה ולא באופן חיובי. בסופו של דבר, זה בסה"כ ניסיון פטתי של שר החינוך גדעון סער להשאיר את חותמו ולהראות שהוא עשה משהו פה ולא סתם ישב במשרד במטרה להיבחר שוב לתפקידו (בכל זאת, פוליטיקאי...).
לסיום, עזבו - אל תקצרו את החופש הגדול. למערכת החינוך יש צרות הרבה יותר גדולות להתעסק בהם מאשר חופשים.
היא הולכת איתם.. לשתות... נכון שאני מאוהב בה כבר שנתיים אבל אני יודע שכבר לא יהיה בינינו כלום, לא אחרי שהמעט שהיה בינינו התפוגג. אבל היא הולכת איתם - עם אותם האנשים שאני כל כך לא רוצה להיות - ובכל זאת זה נראה מאוד משתלם להיות חסרי רגישות ומטומטמים שרואים רק את עצמם ורק את ההווה. הלוואי שיכולתי לראות את ההווה. פעם ראיתי רק את העתיד אבל עכשיו אין שום דבר שאני יכול להתרכז בו חוץ מהעבר, ואני מזניח את העתיד... (להווה אני כבר בכלל לא מתייחס).
יש לי בגרות עוד יומיים (ראשון) ועוד לא התחלתי ללמוד.
בואו נראה מה יש לי:
הידיעה שאם לא אלמד אכשל.
שיטות ללמוד.
כל החומר מול העיניים שלי.
זמן (שהולך ואוזל).
שקט.
אבל דבר אחד אין לי: שפיות(!) וריכוז...
אני כל הזמן רק חושב עליה.. ועליהם... ולא מסוגל להתרכז.
רק חושב על למה אני.. מתפלל שאתעורר מחר ואגלה שכל חיי הם חלום בלהות אחד גדול. אתחיל מהתחלה. בתור מישהו אחר. מישהו מוצלח, מישהו עם חברים, מישהו עם חיים...
מה דפוק אצלי שאני רוצה להיות מישהו אחר במקום לנסות לתקן את חיי?
מה דפוק אצלי כל כך שאני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות כדי לפתור את כל הבעיות שלי - אבל אני עדיין לא עושה את זה :( וזה הופך אותי לעוד יותר אומלל.
תראו אותי, כותב פוסט מטומטם במקום ללמוד לבגרות ולמבחן במתמטיקה שייקבע עם אני ב4 או 5 יח"ל...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mysteryguy
