אולי קשה לחיות, אבל זה כיף :)

סופסוף פוסט אופטימי!! :)

אז ככה, היום פגשתי את ה"משפחה החדשה" שלי (אפשר לקרוא לה ככה)

טוב, נתחיל מהתחלה - דודה שלי התגרשה כשיש לה שני ילדים שקטנים ממני, אחד בכיתה ד' ואחת בכיתה א' ועכשיו יש לה חבר חדש עם שני ילדים שהבן בכיתה ז' והילדה בכיתה ד'.

הם לא מתכוונים להתחתן אבל הם מתכוונים לחיות ביחד, הם שניהם גרים הערים נפרדות, וגם לא בעיר שלי (איפה שכל המשפחה שלנו גרה) אז הם רוצים לעבור ביחד עם הילדים לכאן, למצוא בית גדול ולחיות כמו זוג, רק שהם לא מתחתנים, מה שאומר שהוא עומד להיות כמו דוד שלי והילדים שלו כמו בני דודים חורגים שלי :) (חורגים במובן הטוב)

הוא ממש אחלה! הוא נחמד מאוד והוא מבין עניין, הוא באמת מעולה ואני ממש שמח שהוא יהיה דוד שלי :)

ושני הילדים שלו גם כמוהו! הבן שלו הוא ממש חכם, כאילו בכל העניין של אקטואליה (והוא קטן ממני בשנה וחצי בערך חחח) הוא ממש מבין ומדבר כמו מבוגר והוא באמת גם מתנהג ככה.

הילדה ממש חמודה! :) בעיקרון נפגשהו לארוחת ערב אצל סבתא שלי, וכשהיא הלכה, היא שאלה אותי כזה "יש לך אייפוד?" אז עניתי לה שכן והיא אמרה לי "גם לי יש" והיא הייתה כל כך חמודה!! חחח

אז באמת שאני מאוד שמח שהם המשפחה החדשה שלי :)

ובנימה אופטימית זו אני מסיים את הפוסט הקצר :)

תגיבו :) זה לא עולה כסף. רציני.

הגעתי למסקנה:

עם כמה שאני שונא לקרוא לזה ככה - אני ילד צומי!

מה לעשות? אני ילד שרוצה שישימו לב אליו (או יותר נכון, ילד שפעם שמו לב אליו אבל בגלל תראומה הוא "איבד את זה")...

טוב - הינה הסיפור המלא:

כשהייתי קטן, כולן (בכוונה יש נון בסוף) היו קוראות לי "חמוד!" "יאוו איזה חמוד וקטן!!" מה לעשות, אפשר להגיד שהייתי... קומפקטי, וכנראה שאוהבים דברים קומפקטים.

ואז, בכיתה ה' - ה-ת-ר-א-ו-מ-ה-!

בכלל, בכיתה ה' זאת הייתה השנה היחסית גרועה שלי (אני אעשה פוסט עם מפה של החיים שלי והשנים הטובות והפחות טובות שלי).

עברה לאיזור שלי (שני בניינים בערך ממני) ילדה, שלמדה באותו בצפר שלי, שנה מעלי.

כל פעם שהייתי רואה אותה היא הייתה אומרת לי "שלום חמוד!" (או יותר נכון, צורחת!)

וככה היא הדביקה גם חברה שלה - עד שקרה מקרה בבצפר.

היה צלצול, הייתי צריך ללכת לשיעור ספורט.

עכשיו אצלנו יש בכניסה לאולם מין סוג של מחסן פתוח כזה שמשם אנחנו נכנסים לאולם וגם שם אנחנו שמים את התיקים שלנו.

אז כל הכיתה שלי כבר שמה את התיקים ואני גם שמתי את שלי.

פתאום הגיעה החברה של השכנה החדשה (זאת שכל הזמן קוראת לי חמוד) והתחילה לצרוח "אתה זה החמוד הזה שגר ליד *** (צונזר לצורך פרטיות חחח)"

היא רצה אלי, ובואו נגיד שאם היה מבחן משקל, היא הייתה מקבלת מאה (קילו).

היא חיבקה אותי, וניסיתי לצאת ממנה, ותחשבו שילדה ששוקלת איזה מאה קילו רצה אליכם כשהיא צורחת "איזה חמוד!!!", באה ומחבקת אותכם מול כל הבצפר.

כנראה שהתיקים קצת הפריעו לתוכניות שלה למחוץ אותי, והיא נפלה עלי.

תמונה סיום - תיקים, עליהם אני, עלי השמנה, ואת כל זה רואים כל הבצפר. והיא ממשיכה לקרוא לי חמוד.

ועכשיו נחזור לשכנה, שהיא בעצם המרכז בנושא הזה, החזקתי את עצמי שנה לא להתפרץ עליה, עד שפשוט באמצע הרחוב צרחתי עליה והתחלתי לבכות (מה שלא קורה לי אף פעם).

תתארו לעצמכם ילד שנראה בן 9 צורח על ילדה שנראת בת 14 (היא הייתה גבוהה ורזה) שהיא כל הזמן קוראת לו חמוד ושזה מעצבן אותו, ושהוא עוד בוכה מזה!

מחזה נורא, תספרו לי על זה.

אבל איך זה קשור ל"ילד צומי"? - ככה:

מאז אותו יום, אני לא זוכר שמישהו קרא לי אי פעם חמוד, ואני לא מדבר על חברים במשפחה.

ועכשיו אני מתחיל לקנא בכאלה שהכל אצלם הולך חלק כי הם "חמודים", וזה מה שבונה אצלם ביטחון עצמי.

אצלי - התראומה הזאת גרמה לי לבנות כבוד עצמי, ההפך המוחלט של ביטחון עצמי.

ברגע שאתה בטוח בעצמך, אתה יכול לעשות כמעט הכל, ברגע שיש לך כבוד עצמי, אתה מציב לעצמך גבולות ברורים שאתה אומר "אני לא עושה את זה. זה משפיל."

אבל מצד שני, אני רוצה ביטחון עצמי!!!!!

כבר סיפרתי על האחות הקטנה, שלעולם כנראה לא תהיה לי בגלל שאין לי ביטחון עצמי.

אבל עכשיו, בזמן שאני כותב את הפוסט, אני מבין שאולי בגלל שאני כל כך רוצה אחות קטנה, אז כל פעם שאני מנסה, אני עושה את זה יותר מידי מהר, ואז זה נכשל, אבל מה לעשות - אני איש של תוצאה ולא של דרך.

אני לא סובל לעשות דברים, אני אוהב להגיע לתוצאה, לא משנה עד כמה אני ארצה את הדבר.

לדוגמא - אני מאוד רוצה לנגן בגיטרה, אבל אני רוצה שאני לא מצליח בחצי שעה ללמוד - אז ויתרתי.

טוב, אני מקווה שלרגע התחברתם והצלחתם לראות את הדברים שתיארתי מהעיניים שלי.

אני גם מקווה שבבלוג הזה אני אמצא את מה שאני צריך כדי להשלים את מה שאין לי.

באמת שתגיבו, כדי שאני אדע שמישהו באמת קורא ומצליח להבין :)

נתראה בפוסט הבא :)