טוב... אני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל. עבר עליי כל כך הרבה מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן. אני לא יודעת... אני עוד מנסה להבין מה בדיוק עובר עליי, למען האמת.
אפשר להתחיל מזה שאני מרגישה פאקינג לבד פה. בהכל. יכול להיות שאני מגזימה, נכון, באמת יכול להיות, אבל... אני לא יודעת. הכל מתערבב בתוכי, אני מרגישה ממש-ממש מוזר. שזה מגיע לרמה שאני פשוט לא מצליחה לבטא ולנסח את עצמי כמו שאני רוצה.
התקופה הזו... לא הכי קלה לי. אני מנסה להיאחז במה שיש לי, במה שנשאר לי, יותר נכון. ואני... ואו, אני מפחדת. פשוט ככה. אני מפחדת לשכוח. אני מפחדת לשכוח פרצופים. אני מפחדת לשכוח מקומות. אני מפחדת לשכוח איך הכל היה נראה. אני רוצה לחזור לשם. הרגשתי טוב שם. הרגשתי מוגנת. הרגשתי שלמרות שלא באמת היה לי עם מי להיות, יש לי על מי לסמוך. אני עושה מזה חתיכת ביג דיל, אבל באמת שלא אכפת לי. היה לי כל כך קשה להתנתק. במיוחד ממנה, איך זה יכול להיות שחיוך אחד מבנאדם יכול לעשות לך כל כך הרבה? ברמה כזו? וזה לא שהכרתי אותה, הייתי איתה רק שבוע. יכול להיות שכל זה קורה פשוט בגלל המסגרת עצמה? יכול להיות שזה קורה בגלל שכשאני מתרגלת למשהו ולמישהו, קשה לי להתנתק אחר כך? גם אם זה ל-5 ימים? כי למרות זאת, אלה היו 5 ימים של להיות תקועים אחד בתחת של השני כל יום כל היום, נון-סטופ. אבל איך יכול להיות שזה הגיע למצב הזה? למצב שבאמת אני חושבת על זה כל יום? על כמה אני רוצה לחזור? ואולי זה כי פשוט לא טוב לי פה? ואני לא מוצאת את עצמי פה? כי זה נכון. אני מרגישה לבד פה. אני מרגישה... כלום, בעצם.
ועכשיו כשאני חושבת על זה, יכול להיות שזאת הסיבה. כי שם... אין מצב להיות לבד, תמיד יהיה מישהו בסביבה. אין דבר כזה להישאר לבד. זה הכל ביחד.
ולמרות זאת... אני לא מבינה איך כל זה קשור לזה שאני חושבת עליה כל כך הרבה. יכול להיות שזה בגלל שהיא שמשה לי דוגמה? היא באמת הייתה מדהימה. אולי פשוט... ראיתי בה כאחות הגדולה שאין לי. שהייתי רוצה שתהיה לי. הרגשתי קשורה אליה, איכשהו. וכשהתחבקנו, זה הרגיש לי כל כך טוב. רק בגללה הייתי מוכנה להישאר שם לעוד שנה. ואז כשעליתי על האוטובוס, פשוט התחלתי לבכות. רציתי לרדת למטה ולהישאר שם. עד כדי כך, כן. זה זה. זה חייב להיות זה. זה שהרגשתי כאילו היא אחותי. אבל זה פאקינג מוזר... בטירוף.
אני מתוסבכת. אני לא מצליחה להבין את עצמי לפעמים. בעצם, כל הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
