דו''ח יומי - המעקב שלי אחר עצמי והעולם

עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי והיום בעקבות דיון שהתפתח ביני לבין חבר היגעתי להמון תובנות שחשבתי שכדאי להעלות על הכתב .

העולם שלנו עומד בפני נקודת מפנה בעצם אנחנו ממש בעיצומו של תהליך שאני מקווה שבסופו של דבר יביא אותנו להיות חברה הרבה יותר טובה – עכשיו כשאני מדבר על חברה אני לא מדבר על מדינת ישראל תצאו רגע מהתפיסה הזאת שיושבת לנו בראש כל הזמן ותכניסו לצמכם את עניין החברה כעניין של האנושות כולה .

במשך שנים כולנו חונכנו על אותם ערכים חומריים שאומרים שכל מה שאנחנו צריכים בחיינו זה רק להרוויח כסף ורק לגדול ולהעצים את עצמנו מבחינה אישית אך ככל שעבדנו וככל שהרווחנו וקנינו יותר רק הרגשנו ריקים יותר מבפנים , הפכנו להיות חזירים בפני עצמנו רק רוצים עוד ועוד ועוד ….

אנחנו לא עושים שום דבר בשביל האחרים והם גם לא עושים בשבילנו ובשביל רבים מאיתנו זה בסדר גמור . אנחנו תולים את האשמה בשלטון ולא עושים דבר כדיי לשנות את המצב משאירים אותו בדיוק כמו שהוא, תולים את האשמה בממשלות ובשרים הם לא האשמים .

האשמים הם אנחנו בלבד שלא אומרים דבר ולא משנים שום דבר ואלו שכן אומרים וכן עושים אנחנו הופכים אותם לדבר שהוא חריג מהחברה ובעצם מגלים אותם מאיתנו. לא סתם המהומות ברחבי העולם הערבי פורצות בזו אחר זו אלו הם המקומות שבהם הדיכוי החברתי של האנשים שכן מוכנים לשנות וכן ניסו לעשות דברים היה בעצם הדיכוי גדול איי פעם.

חונכנו להיות חברת מיינסטרים בלי שוליים ואת השוליים הפכנו לדבר רע מוקצה או במקרה הטוב מגניב אבל לא באמת חשוב .

השוליים אצלנו רדומים כבר המון זמן בלי שמישהו יעיר אותם , ניתן לראות את זה במוזיקה שמשמיעים לנו בתרבות שמראים לנו ואפילו בעיתונות שלנו .

אבל לא !!! אני לא מאשים את את אלו שאחראים על כל זה כי הם בעצמם קורבנות של התפיסה החברתית הזו הם פשוט לא מכירים שום דרך אחרת …

גם הפוליטקאים שלנו לא מכירים דרך אחרת הם גדלו באותה סביבה שכולנו גדלנו בה.

ברור שישנם כאלה שהם שונים אבל כוחם מועט והשפעתם דלה בעקבות הדיכוי שכולנו התרגלנו להפיל על מחשבות מהסוג הזה .

העולם ותושביו צמאים לשינוי אך עדיין לא הצלחנו להבין איזה סוג של שינוי אנחנו צריכים , עדיין לא הצלחנו להגיע לתובנה הנכונה עבור חברה מושלמת .

בני האדם תמיד חיפשו את הדרך לשנות את העולם ואת הדרך להצליח "בפרוייקט" הזה שנקרא "החברה המושלמת".

מה לא ניסנו: מהפכות חברתיות כמו המהפכה הצרפתית,קומניזם,סוצליאזם,קפיטלזם,ההיפים בשנות ה60 וה 70 ,אפילו דת !!!! שום דבר לא שרד את מבחן הזמן נכשלנו בהכל ולא הצלחנו לגבש חברה שבה יש מקום למחשבה חופשית לצד שלטון וסדר ההכרחיים לחיים מסודרים ומוצלחים.

נראה שהעולם שלנו צועד בצעדי קטנים מאוד לכיון מציאת הדרך החדשה ומציאת הפתרון אלו אומנם צעדים קטנים אך עדיין צעדים.

זה מתחיל כרגע בעולם הערבי אבל אין לי שום צל ספק שזה גם יגיע לעולם המערבי .כולי תקווה שהפעם האנשים שצועקים לשינוי ולדרך חדשה לא יחשבו "מוזרים" או " חריגים "

והם יקבלו איזה אוזן קשבת מצד המיינסטרים השולט.

השינוי הזה יגיע גם באמצעות שינוי כל התפיסה הכלכלית שלנו ומציאת דרך חדשה לנהל את כלכלה העולם דרך שתהיה איכשהו מאפשרת צמיכה והתפתחות עסקית ועדיין דואגת לאזרחים הקטנים החלשים שלא מצליחים מין חברת "קפיטל-סוציאליזם" שמשלבת את שני הערכים של התנועות הללו.

זה יהיה קשה אך זה אפשרי אם רק ננסה כולנו יחד ולא נסתום פיות של האחר ונבין שבכל דרך או אמת יש יותר מזוית ראייה אחת .

רק אז אולי נתקרב לפתרון שאנחנו מחפשים מאז ומתמיד כחברה אנושית כללית .

ויש גם דבר אחד שממנו אנחנו צריכים להיזהר בכל המהפכה הזאת אסור לנו לשתף פעולה עם אותם האנשים שכל מטרתם היא להיצטרף למהפכות אלו אך ורק למטרת קידומם הפרטי .

אנו צריכים להיזהר מכל אותם כהני הדת הפאנטים בעולם הערבי וכל אותם תאבי הפרסום בעולם המערבי, מהטורפים באמת שרק מחפשים את האקשן והכי הרבה עלינו להיזהר מלהפוך למאוסים בעיניי עצמנו או להפוך לסתם אופנה חולפת זוהי הסכנה הכי גדולה שלנו של כל תנועת מהפכה אנושית.

לסיכום הלוואי ונצליח למצוא את הדרך הנכונה והלוואי ונצליח לשנות.

ללא עבודה וללא פרנסה מתחזק מערכת יחסים חדשה ששום דבר כבר לא ברור בה.

אלו היו נתוני הפתיחה כשהחלטתי לתעד את העניין הזה.

כבר 8 חודשים שאני תלוי באוויר ללא החלטה מהותית אחת שהצלחתי ליישם.

בעצם להגיד שלא הצלחתי ליישם זה קצת גדול מידיי, אז הנה מגיע השלב שבו אני מתחיל לפרט לכם בעצם את מהלך 8 החודשים האחרונים בחיי, בעצם שאני חושב על זה אולי כדאי אפילו להתחיל מנקודה הרבה יותר מוקדמת.

מאז שאני זוכר את עצמי קשה לי – אני יודע שזה נשמע אובר מסכני וקצת מתבכיין ובכל זאת מאז ותמיד קשה לי.

היה לי קשה בגן הייתי ילד משוגע קצת היה לי קשה ביסודי והיה לי קשה בתיכון אפילו בצבא שהיה לי המסגרת היחידה בחיי שבא הרגשתי שאני ממצא את עצמי עד הסוף היה קשה בהתחלה ( מאוד קשה ).

את תקופת הגן אני לא ממש זוכר בכל זאת עברו המון שנים מאז אבל מסיפוריהם של הקרובים אליי עולה תמונה של ילד מופרע שעושה בעיות למערכת אבל כלפיי החברים שלו הוא ילד טוב שאוהב לשחק ( משוגע קצת כבר אמרתי ),ביסודי כמובן שהסיפור חוזר על עצמו קשה כלפיי המערכת נאמן לחברים ולמשחקים ( מין חוסר רצינות שמאפיין אותי תמיד ). בתיכון הבנתי את העניין אין טעם להשקיע בערכת במילא היא לא מעריכה כלום (ככה חשבתי לפחות ) אז המשכתי במה שאני מכיר הכי טוב לברוח לחברים למשחקים לאלכוהול ולעישונים .

ואז הגיע הצבא 3 שנים שבראייה לאחור זה המקום היחיד שאני זוכר בחיי שבו התמדתי במשהו המקום היחיד שבו הייתי מחויב למשהו עד הסוף .

זה לא היה מטעמי אידיאולגיה או משהו כזה זה הלך טוב מהסיבה היחידה זה העסיק אותי ונתן לי תחושה שאני לא מבזבז את זמני על שטויות כמו תמיד .

ואז הגיע השחרור ואיתו הבום הגדול שאני מניח שכולנו חווים באיזה שהוא אופן , בכל מקרה באותה תקופה הרגשתי שאני היחיד שעובר את זה . יצאתי לעולם האמיתי בלי שום הכנה ובלי שום תכנון קדימה שלא לדבר על זה שרק חודש לפני זה הבחורה שחשבתי שהיא אהבת חיי זרקה אותי לכל המדרגות והשפילה אותי בצורה שלא חשבתי שזה אפשרי בכלל .

חשבתי שזהו החיים שלי גמורים ושאין יותר מה לעשות אם זה הרי לא עבדתי בחיים בשום עבודה ומעולם לא הרווחתי שקל אחד בכוחות עצמי כל העניין הזה של מוסר עבודה היה לי משהו זר וחייזרי לא מהעולם הזה בכלל.

ואז הגיע הרעיון שכדיי להישאר עוד קצת ילד ועדיין לא לצאת לעולם האמיתי כדאי להירשם ללימודים ( כמובן שההורים לחצו קצת אבל עדיין הרעיון היה שלי בעיקר) זה בטוח יתן לי עוד קצת זמן ותירוצים להמשיך בשלי .

אבל מה עושה בן אדם שכל חייו רק ברח וברח מלימודים ומסגרות ??? נכון מאוד עושה את אותו הדבר ובורח מנצל כל קושי קטן שלו בלימודים ומאשים את ליקוי הלמידה הקטן מימנו הוא סובל בכל דבר שרק קשור לכשלון במבחן כזה או אחר ( למרות שברור שהסיבה היחידה היא העובדה שהוא לא משקיע בשיט בלימודים ).

אז אחרי חצי לימודים בכאילו באחת מהמכינות האקדמיות הטובות בצפון החלטתי לפרוש ולחפש לי עבודה אמיתית.

נעצור כאן לרגע כדיי להסביר לכם את מצבי האישי חברתי באותם ימים .

ככה שתיים מחברי הטובים ביותר שאותם אני מחשיב כמו משפחה לכל דבר שלי נמצאים איי שם מעבר לים החבר הכי טוב שלי עובד כל היום ולמעשה אני דיי לבד מהבחינה הזאת .

זמן לא רב לפני פרישתי מהלימודים פגשתי בחורה חמודה מאוד והתחלנו לצאת באותם ימים היא הדבר היחיד שמחזיק אותי מתפקד .

אני לומד קצת בשבילה מחפש עבודה בשבילה הכל כדיי שהיא לא תראה אותי כלוזר דפוק וזרוק .

אבל כבר דיברנו על זה שהמסורת שלי בחיים זה לברוח מקשיים ולא להתמודד איתם אז עזבתי את הלימודים ולקחתי הימור גדול פחדתי שהיא לא תקבל את זה ותזרוק אבל למזלי הגדול התבדיתי .

הבחורה כפי הנראה אוהבת אותי והאמת שגם אני מרגיש ככה כלפיה אני מקווה שזה לא יפסק בקרוב כי בכל מקרה זה הדבר היחיד כרגע שממלא לי תחיים.

אז אלו הם קורות חיי האישיים האמיתיים לא אלו שנותנים במקום עבודה כשרוצים להתקבל למשרה כזו או אחרת .אלו קורות חיים שמספרות הכי הרבה איזה סוג של בן אדם אני ואיך אני רואה את העולם הזה .

יכול מאוד להיות שזו תפיסה לקויה קצת יכול מאוד להיות שאני האשם העיקרי במצבי הנוכחי מצד אחד ילד בן 22 שגר אצל ההורים שממנים אותו בכל צרכיו ללא הכנסה מעולם לא היתה לו הכנסה נוהג על המכונית שלהם מדבר על חשבונם בסלולרי שהם קנו לו מתדלק את האוטו בכסף שהם נותנים לו ומעשן את הסיגריות שהם קונים לו.

ומצד שני גבר בן22 שמתחזק מערכת יחסים יציבה וטובה ( כרגע. יש לי נטייה להרוס דברים כבר אמרנו ) מוכר בכל הפאבים בעיר כצרכן טוב של אלכוהול עובד פעם בשבוע באיזה פאב מגניב בחיפה מנגן שם תמוזיקה שהוא כל כך אוהב ומרוויח על זה פרוטות לסוף שבוע .כלפיי חוץ כולם בטוחים שאני איש העולם הגדול עושה מה שבזין שלי וחי את חיי וממצה אותם עד אין קץ .

אז מה אני בעצם הילד ההוא או הגבר ההוא ? התשובה כנראה תלויה במה שאני רוצה להראות באותו הרגע והסתירה הזאת היא מה שמשגע אותי כל כך כל הזמן .

חוסר היכולת להבין מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול .

אתם בטח קוראים את זה ואומרים לעצמכם נו מה הוא מזיין תשכל כולם עוברים את זה , יכול להיות שזה ככה אבל אני כותב על עצמי לא על אחרים כרגע.

בכל מקרה היום בבוקר החלטתי שאני עושה מעשה קמתי בבוקר ויצאתי לחפש לי עבודה בעיר מגוריי ( פרבר עלוב ושקט ליד חיפה ), התלבשתי יפה התגלחתי ויצאתי לדרכי נכנסתי לחנות שמוכרות מיטות ומזרונים השארתי את פרטיי שם אבל רק לפי הפרצוף של מנהלת המקום הבנתי שאין לי מה לחפש שם , אחרי זה המשכתי לאיזה בית קפה השארתי פרטים גם שם אבל גם לא נראה לי שיצא מזה משהו מיוחד מידיי .

הרגשתי כל כך ריק ומגעיל שאין לכם מושג הרגשתי שאני מזנה את עצמי ולאנשים לא אכפת בכלל הרי הם רואים אלף כמוני מידיי יום ביומו .

היגעתי הביתה והרמתי טלפון לבחורה רציתי לספר לה מה עשיתי היום שתיהיה גאה בי אבל שמעתי בקולה שהיא מאוכזבת מזה שהחבר האפס שלה עדיין לא מצא שום דבר לעשות במשך היום והוא נשאר כל היום בבית בדיוק כמו החבר הלוזר של החברה שלה .

במשך כל המשכו של אותו היום ישבתי וחשבתי על מה שהיה בבוקר על איך שלא מצאתי שום דבר לעשות ואיך אני מחפש ביום שלמחרת עוד עבודות .

הרגשתי שאני חייב לחזור להיות אותו הבחור מהצבא שיודע מה הוא עושה כשהוא קם בבוקר ויודע מתי היום שלו בדיוק יסתיים . הבנתי לראשונה בחיי שאני בעצם צריך ורוצה מסגרת ושכמה שכל הזמן אמרתי שאני לא מסתדר אם המסגרות האלו אני חייב אותם כי הם מה שמחזיקות אותי שפוי בעצם .

גם בתיכון וגם ביסודי אומנם הייתי בורח משיעורים ומבחנים אבל המסגרת שלי היתה החברים שנמצאים במוסדות האלו בין כותליהם ולא בחוץ , אני מתאר לעצמי שאם הייתי יושב בבית כל היום גם בתקופת בית הספר הייתי מרגיש ככה .

אז הבנתי שאני חייב מסגרת וחייב למצוא לעצמי תעסוקה וחייב להתחיל לפרנס את עצמי כל מי שאני מכיר בגילי כבר עושה את זה והגיע הזמן שגם אני.

כרגע אני נמצא בבית שלי על המחשב שלי וכותב לעצמי את מהלך הימים שלי החלטתי שכל יום אני יכתוב את קורותיי כדיי שאולי ככה אני ילמד להכיר את עצמי יותר טוב וככה אני יידע להבין מה אני רוצה מעצמי .

תמיד ראיתי את עצמי סוג של אמן כותב שירים מנסה לשיר אותם ולהלחין אותם יצאו אומנם כמה דברים טובים אבל שום דבר לא היה באמת ברמה . מי יודע ? אולי הכתיבה מהסוג הזה היא תהיה התחום של חיי .

אולי …. ( הרי לחלום מותר תמיד לא ? )