לא. אף אחד לא יודע מה המטרה האמיתית של הבלוג הזה. המטרה של הבלוג הזה היא בעיקר הפוסט הזה.
אמרו לי לא פעם שיש לי עצבות גדולה בעיניים. זה נכון, יש סיפור כואב מאחורי העצבות הזאת.
יש לי סיפור חיים קשה, ואני מתביישת בו כ"כ.
מאז שאני זוכרת את עצמי (גיל 3 בערך), אבא שלי נהג לשתות המון ולהרביץ לאמא שלי.
עליתי לארץ בסביבות כיתה ב', ונולד לי אח. כשאחי היה בן שנה, אבא שלי חזר לשתות, והוא התחיל להרביץ לי.
הוא הביא לי סטירה. אני לא אשכח את הסטירה הזאת אף פעם. הוא גם אמר לי "לכי תמותי". בדיוק במילים האלה.
מצד אחד, אני לא מאשימה אותו, הוא היה שיכור וחסר שיקול דעת. מצד שני, זה הוא בחר לשתות בכמות כזאת.
אחר כך הייתה רגיעה, ואמא שלי שוב נכנסה להריון. נולד לי עוד אח.
במהלך ההריון אבא שלי הרביץ לה המון, והיה חשש גדול להפלה. אבא שלי חשב שאמא שלי בגדה בו,
והאמת היא שזה היה הפוך לגמרי. קצת לפני שאמא שלי נכנסה להריון, אני זוכרת שאבא שלי הביא את דודה שלי הבייתה,
והם שכבו. חזרתי מהבצפר כשזה קרה, וראיתי הכל. אבא שלי לא שם לב אליי. רק כאשר הם סיימו עם זה,
אבא שלי יצא מהחדר וראה אותי. הוא לא אמר כלום. הייתי באמצע כיתה ה', ואבא שלי חשב שאני אשכח את זה.
הבעיה היא, שלא שכחתי. לא שכחתי מעולם שום דבר. הוא עדיין שותה. והמון. הוא ממשיך להרביץ לאמא שלי,
לי, ולאחים שלי הוא לא מרביץ, אבל אני יודעת שזה רק עניין של זמן. כשאני אעזוב את הבית, לצבא או אחרי הצבא,
אני יודעת שיתחילו הצרות האמיתיות. לאחים שלי לא תהיה הגנה, הם יסבלו והרבה, ואני כל כך מרחמת עליהם.
הם רואים את הסבל שאני ואמא שלי עוברות, והם לא יכולים להוציא מילה, כי הם כבר יודעים מה יקרה אם הם ידברו,
הם יודעים שהם יחטפו ויחטפו קשה, ואני לא אוכל להגן עליהם כי אני לא אהיה שם.
אני גם אף פעם לא הייתי טובה מדיי בשבילו. אם הייתי באה אליו עם 95 במבחן, הוא היה יוצא עליי,
ומתחיל לשאול אותי למה טעיתי כאן, ולמה לא קיבלתי מאה, והוא היה קורא לי מטומטמת, במקום להחמיא לי על הציון.
הוא גם אף פעם לא אמר לי שאני יפה. אף פעם. הוא אף פעם לא החמיא לי. אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהוא חיבק אותי.
אני חושבת שזו הסיבה שאני נקשרת לאנשים כל כך מהר, זה כי לא קיבלתי מספיק חיבוקים בחיי ופיתחתי תלות באנשים,
עד כדי כך שאני מצפה שהם ישלימו את מה שלא ניתן להשלים, את החור הזה בלב שאי אפשר לתקן כבר.
אני יודעת שמהבית הזה, מהמשפחה הזאת, אם אבא שלי לא יסתכל עליי ועל האחים שלי ויבין שרע לנו ככה,
אנחנו נצא עם טראומה נפשית ופיזית, צלקות בלב ועל הגוף, וכאב בלתי פוסק, וזכרונות נוראיים.
אני לא רוצה שהילדים שלי יסבלו ככה. זאת הסיבה שאני מעדיפה אמהות חד הוריות.
מהסיבה הזאת, הילדים שלהן יותר בטוחים מבחינת אלימות במשפחה, ובמצבים כאלה, מבינים עד כמה האמא באמת אוהבת את הילדים שלה.
אני חושבת שדי פרקתי את מה שהיה על הלב שלי שנים על גבי שנים.
הוקל לי כל כך פתאום. מי היה מאמין שכתיבת פוסט על אבא שלי בבלוג אנונימי כל כך תשפר את מצב הרוח שלי?
אני שונאת את אבא שלי. ואלה הסיבות לשנאה שלי אליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
BROWNIE.
