./.

וואו. לא הייתי פה כמה שנים טובות (מהמגזימים- כמה אלפי שנים טובות) ואם לומר את האמת אני לא יודע מה אני עושה פה עכשיו. הרי כל אדם שאי פעם שוטט פה כבר לא נמצא, נכון? אנשים לא שורדים בישראבלוג כל כך הרבה זמן, בטח שלא מחכים לאיזה בלוג אקראי שיפרסם פוסט עלוב על חייו העלובים.

אקיצר, משום מה מצאתי את עצמי עומד על מפתן דלתו של הבלוג. הוא פיתה אותי להיכנס. כמובן שנכנסתי, ודפדפתי בו כאילו דפדפתי במוח שהיה שלי מלפני שנתיים-שלוש. די מדהים כמה שונה הוא היה, כמה שליו (למרות שחשב אחרת). מדהים לראות כמה השתנה בי, בכתיבה שלי, בחיים שלי. 

וכך החלטתי שבא לי לכתוב. 

אז מה קרה בכל הזמן הזה?

לא אמנה את כל הפרטים כי זה יותר מדי, רק אומר שהשתחררתי לפני שבועיים, ושעכשיו אני במין תקופת ביניים כזו, מרחף באוויר. 

ומעבר לצבא כמובן שקרה המון. מכירים את זה שבבת אחת כל השירים ששמעתם אי פעם בחיים שלכם מקבלים משמעות, כולם בבת אחת? כאילו כל החיים שלכם היו ספרון צביעה (או מנדלות, לכל המכורות) שהתרגלתם לקווי המתאר שבתוכו, לפשטות השחור והלבן, ופתאום ביום בהיר אחד כולו נצבע בשלל צבעי הקשת, והמוח שלכם מתקשה לעכל את המראה? אז זה בערך מה שקרה לי. כן, עברתי איזשהו שינוי דרסטי. כן, זה נשמע די טוב בתיאורים הציוריים האלה. אבל לא ככה באמת היה. לא כל השירים שמחים, ולא כל הצבעים נעימים לעין. ואני חושב ששלוש השנים האחרונות היו הקשות שחוויתי בחיי. למרות זאת, בין קושי לקושי הרגשתי ברסיסי אושר טהור עוטפים אותי חזק מאוד. אבל אושר מתפוגג, ובסופו אני נשאר לבד.

זה נשמע די מדכא, אבל זה ישתנה. בקרוב אני אטוס רחוק כדי להכיר את עצמי קצת יותר, כדי ללמוד לשחרר מהרסן הזה שלוחץ עליי כבר כל כך הרבה שנים. וכמובן, כדי לחייך יותר.

אני יודע שכל הפסקה הזאת מאוד לא ברורה, אולי אסביר אותה בפוסט הבא (אם יהיה כזה). אבל זה כל מה שאני יכול לכתוב עכשיו מבלי להתחיל לכתוב מגילה, ואין לי ראש לזה, מחר צריך לקום מוקדם. (איך לעזאזל אני עושה את זה)

אז שיהיה לילה מקסים לכל שורדי ישראבלוג