פעם ראשונה מזה הרבה זמן אני יכולה להגיד שאני מאושרת.
החלטתי להפסיק לקחת תריטלין החרטה הזה. זהו. פיניטו. עם כל הקושי אני אתמודד. אני לא צריכה את התרופות הכימיות האלו, כמו רובוט- לקום כל בוקר ולשתות כדור (או במקרה שלי לשים מדבקת ריטלין) לא צריכה את זה.
וכן, קשה לי עם ההורים שלי, אני בקושי מחליפה איתם מילה. אבל היום הייתי אצל פסיכולוגית כ'כ מטומטמת שבגלל שסתם זרקתי לאוויר משפט כמו 'בא לי למות' ובכלל לא התכוונתי אליו ברצינות, חושבת שאני באמת רצינית ומסוגלת לעשות לעצמי משהו. אז, ממ... לא.
כל הפגישה אני וההורים שלי ישבנו וצחקנו, כזאת פוסטמה. הבנתי שאני מסוגלת לשתף את ההורים שלי ואני לא צריכה להמשיך ללכת לפסיכולוגיות\יועצות או וואטאבר. יש לי חברות, יש לי הורים ויש לי אתכם (אויייייי...)
אז עם כמה שיהיה קשה (ועוד יהיה קשה) החלטתי שלא מוותרים! אין מצב!
אין יותר מצבי רוח קיצוניים!
אין יותר דיכאון!
אין יותר בכי!
איןכעס. הכל לוקחים למקום חיובי. נושמים. סופרים עד 10. יהיה קשה ונורא אבל מתאמצים.
זהו.
החלטתי שכדי לעשות שינוי בחיים שלי שאני ארגיש יותר טוב ב ש ב י ל י, אני ורק אני צריכה לעשות את השינוי.
ואני חושבת שזה הדבר הכי אופטימי שכתבתי בחיים שלי, אני גאה בעצמי.
ואני ממש שמחה עכשיו ומקוווה שהשמחה הזו לא תיעלם, ואני כלכך רוצה את השינוי הזה. אין דבר יותר בעולם שאני רוצה מלהיות סופסוף מאושרת.
אז.. תקוו בשבילי שאני אשאר חזקה.
שום מכשול לא יכניע אותי, נכון?
תודה למי שקורא, מי שמגיב, ואפילו למי שסתם אכפת לו
פוסט הבא מלא מלא תמונות אופטימיות ויפות. מבטיחה
ה-שיר שלי! להחזיק מעמד. (כרגיל, גלי אהוביי)
עריכה-
טוב, שיניתי את דעתי והנה כמה תמונות נחמדות מיום כיף עם חברה טובה (: אבל פוסט הבא יהיו יותר.
*מחשבות עצובות. * דימוי עצמי והערכה עצמית נמוכים. * תחושה כאילו הסובבים אינם אוהבים אותם. * ייאוש הולך וגובר ותחושת חוסר תקווה לגבי ההווה והעתיד. * אובדן הנאה מפעולות היום-יום, כגון פעילות ספורטיבית, תחביבים, יחסי מין, בילוי עם המשפחה וכו'. * קשיי ריכוז וזיכרון הפוגעים בתפקוד בעבודה. - במקרה שלי, בלימודים. כי יש לי גם הפרעת קשב. * קשיי שינה, או לחילופין שינה מופרזת. * חוסר תיאבון. * מחשבות אובדניות. * רגזנות וחוסר שקט. * חולשה כללית ומרץ מועט.
טוב עזבו, יש לי הכל.
בכל מקרה אני חושבת שיש לי מאניה דיפרסיה. אבל אני לא מבינה בזה בשיט! ואני מרגישה נורא וחרא והכל ביחד.
מאניה דיפרסיה/ דיכאון דו קוטבי-מאניה דיפרסיה הינה הפרעה הכוללת תקופות של דיכאון עמוק ולעומתן אפיזודות של התרוממות רוח, כאשר המעבר בין שני סוגי מצבי הרוח יכול להיות מהיר או הדרגתי. במצב מאניה ישנה הרגשת עליונות של החולה, המלוּוה בדיבור רצי, מהיר ולא מאורגן ופעילויות מרגשות וקיצוניות כבזבוז כספים ללא הבחנה ובמצב דיפרסיה יש חווה החולה חלק מהתסמינים (או את כולם) של הפרעה דיכאונית.
~~~
מאז ומתמיד אני רוצה לעבור בית ספר. לבית ספר לאומנויות.
כי חרא לי בביצפר, חרא לי בבית, חרא לי עם השכבה, עם המגמה ובעיקר עם עצמי.
הבעיה היא שאף פעם לא היה לי את האומץ לעזוב פשוט הכל. תמיד כ'כ פחדתי
לפני כמה ימים ביררתי על בתי ספר לאומנויות והייתי ממש חזק בזה. אני יודעת לשיר ממש-ממש טוב (ואני אף פעם לא מחמיאה לעצמי אז..כבוד) אני מצלמת.. ורוקדת בקטנה אבל לא מקצועי. וזהו. נגמר העלאק כישרון.
בכל מקרה, הייתי בלי פחד. החלטתי שזהו! אני עוברת! אפילו אם זה פנימיה, הייתי מאושרת.
ועכשיו שוב ירדה לי ההרגשה ושוב הפחדים והחששות הגיעו ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אז אם יש מישהו עם דעות נורמליות ולא פסימיות במיוחד שיכול לייעץ, אני אודה לו.
אני לא ממש יודעת מה המצב ברחבי הארץ, אבל כאן כבר יש גשם ועוד איזה גשם :)
אני כ'כ שונאת חורף. אבל שמחה שהגשם הזה בא סופסוף! למרות שהוא דפק איחור...
אני רוצה עוד שבוע חופש.. או אפילו עוד יום. בבקשה :( אין לי כוח לבית ספר, ועוד במזג אוויר הזה..
אז בנימה אופטימית שיהיה לכולנו שבוע מקסים ומלא שמחה וצחוקים קצת ההפך ממני, לא?
יצאתי לצלם קצת כשנרגע הגשם. אז הנה כמה תמונות
תהנו :)
לא יודעת למה, אבל השיר הזה מתקשר לי למזג אוויר, ובכללי הם מדהימים.
נ.ב-אני ממש ממש רוצה ללכת לקורס\סדנאת צילום. ממש. חיפשתי מלא בצפון וכמעט ואין, אולי רק בחיפה וגם זה רחוק לי. אם מישהו מכיר משהו כזה בצפון (כמה שיותר צפון) אשמח אם תעזרו לי. תודה בכל מקרה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
RON:-)
קצת ההפך ממני, לא?
