"את עדיין ילדה," הוא אומר לי, "תסתכלי על עצמך," הוסיף בפשטות שכזו. אני מחייכת. אבל אני אוהבת את זה, אני משיבה. הוא גרם לי בשנה האחרונה להרגיש רע עם עצמי, עם האמירה הזו, כאילו זה משהו...שאני צריכה להתבייש בו ולהסתיר. ואני יודעת שזאת לא הייתה הכוונה שלו, אני יודעת שהוא אוהב אותי. iאני ניסיתי להסתיר זאת ככול שאני יכולה, לעטות על פני עוד ועוד מסכות...וככל שהשתדלתי להסתיר זאת, הרגיש לי שהתכונה הזו רק מתבלטת יותר יותר. 

אימצתי ארשת פנים רצינית ובוגרת, ניסיתי להימנע מלבוש פרחוני, יותר קודר. התרחקתי מדברים שהבנתי שהיו תחת תיוג "ילדותיות", "נאיביות", או "טיפשות". אני מניחה, שרוב האנשים לא קלטו את זה, כי מרבית האנשים טיפשים וזה לא כל כך מסובך לשקר להם בפרצוף. בצבא, אפילו אנשים שקוראים לעצמם חברים טובים שלי (ובתקופה האחרונה הסתמן לי שהם לא) לא יודעים שום דבר עליי, שום דבר אמיתי. זה משהו שבאמת, הורג אותי. כי רק המשפחה שלי וחבר שלי יודעים מה אני ולמה אני זקוקה. ומה שעוד יותר הורג אותי שהם לא באמת מרוצים מזה. 

ובכל זאת כל הזמן הזה אני ידעתי, שאני הרפתאקנית, שכול הפורמליות הזו, אולי רחוקה ממה שאני באמת. אני פשוט  מחפשת אחר איזה ניצוץ של קסם בעולם. ואני פשוט לא יכולה להסביר מה זה אותו ניצוץ של קסם, אני מניחה שרבים היו מבינים למה אני מתכוונת, זה פשוט שכל אחד קורא לזה אחרת. אני להביט על העולם הזה באומללות, להיאנח בכבדות ולומר, כן, זה מה שיש. כי יודעת שיש יותר, כל כך הרבה סיפורים...

ובנושא קצת אחר, בתקופה האחרונה הבנתי, שמה ראיתי, הגדרתי וקראתי חברים...היה לא יותר מחלום תעתועים. זה לא נובע מתוך ריב, מתוך אמירת, עלבון. פשוט הארה. כי לא טוב לי. ואני מוצאת את עצמי רוב הזמן לבד. בלי אף אחד, שאני יכולה באמת לדבר איתו (לא כולל בן זוגי). הייתי משהו מאוד נוח. אבל רחוקה מהגדרה של חברה. מוזר, אני לא כל כך עצובה, אני יותר שלמה עם העובדה הזו. וסקרנית לדעת מתי אכיר ישויות אמיתיות בעולם.

שבת שלום, שבת של אהבה.