במקום שהרצאיונל והרגש נפגשים

אתם מפנים את הראש הצידה, לא מוכנים להסתכל לאמת בעיניים. לא מוכנים לומר את המילה היחידה שתשחרר אתכם מכל מה שאתם מרגישים כרגע. אתם כאלה מטוטמים במשחקי הכוחות והאגו שלכם שלא מובילים לשום מקום. והכל נשאב כמו חור שחור ונשורת רדיו- אקטיבית לחדר ליבי הקטן. והלב המצולק והגוף המסורטן שלי נתון לחסדיכם. והנפש שלי פרוסה כמו סדין אסופה בדם כדי שתאספו את שברי רסיסי ליבי הכמעט אמביוולנטיים למחצה. והכל לא מובן. ושום דבר אינו כמו שהיה. לפעמים אני רוצה לצעוק כל כך חזק. תשמעו אותי! שתראו לפעם אחת ולבטח לתמיד את תמונתי המלאה למול עינכם. שתדעו אותי. שתבינו אותי. שבפעם היחידה אני אוכל להסתכל על עצמי מבלי להשפיל מבט. שאני אפסיק לשנוא את עצמי, שאני אפסיק לראות בעצמי גוש בשר. שאני אפסיק לחיות את אותה התופת יום אחרי יום. שפלאשבקים יפסיקו לבוא. שפעם אחת אוכל להצליח לישון טוב. אני מייחל כל כך חזק ליום שבו אוכל להסתכל על עצמי. שאוכל להיות שמח שוב. שהצלקות יגלידו עד כמה שניתן, ששום עבר לא ירדוף אחריי. אני מייחל למשהו יותר נעים. למקום יותר חמים מהתופת שתוקפת אותי עכשיו. ופצצות מרגמה של דמעות שוטפות את ליבי ודם זורם מהעיניים הלאה לעורקי הסנטר. וכל העולם מתהפך והצבעים מתערבבים. ואנחנו כמו זיקית כולנו צבועים. אני מחכה לעולם המושלם שלי.

אני מחכה למשהו אחר.