תמיד פחדתי מהרגע שבו אני אצטרך להיות אינטימית עם בן אדם. להוריד את כל החומות ולחשוף את כל הפגמים שבי, בלי שום מסיכות. בדיעבד אני לא מבינה איך הייתי מסוגלת לזה בכלל, כי זה עדיין ממשיך להפחיד אותי, אבל זה רק מחשל. והבנתי - חשבתי שאני לבד אבל אני לא. חשבתי שאני מגעילה ודוחה אבל אני לא. זה לא מי שאני - אלה סימנים, אבני דרך קטנות, תזכורות לזה שהעבר אמיתי וחי ושעברתי את זה.
אז. הוא נפל עליי ככה סתם באמצע החיים. מצאתי חן בעיניו והוא קצת הרתיע אותי עם הישירות הברוטאלית שלו אבל החלטתי לתת את המספר שלי כי לא שיש לי אפשרות לעשות סלקציה לכמות הבחורים שנוהרת אליי, שבאופן כללי מצומצמת מאוד. אחרי היכרות מצומצמת שכללה שיחת היכרות ב-SMSים, ועם הרבה חשש, שחררתי את השלוחית הפנימית שבי והלכתי אליו הביתה. בלילה. לראות סרט. מה חשבתי לעצמי? לא יודעת. אחרי סרט שעבר איגנור מוחלט מצידי, הוא נישק אותי. הוא היה הנשיקה הראשונה שלי, בגיל יחסית מאוד מאוחר, והנשיקה שלו הייתה אגרסיבית ופולשנית. אז חשבתי שזה בגלל חוסר הניסיון המוחלט שלי בתחום. עכשיו (כשכולה עברו פחות מחודשיים מאז הנשיקה הראשונה הזאת) אני מבינה שזו פשוט הגישה שלו ושלא ככה אני אוהבת להתנשק. אבל לומדים. ניסיון וטעייה. זה היה הלילה הראשון שביליתי אצלו, כשהוא ליטף אותי בבטן ולא יכולתי שלא להרגיש יותר מידי מודעת לעצמי ושלא לנתח אנליטית את המצב. כל כך נרתעתי מהמגע שלו. הוא אפילו עשה לי מסאז' בבוקר וקפה מגעיל כמו שאני אוהבת, אחרי שלא ישנתי כל הלילה כי פשוט לא יכולתי להירדם אצלו, ואחרי שהוא הסיע אותי הביתה הוא שלח לי הודעה שהוא נהנה מהזמן שבילינו ביחד ושאני מדהימה. התחלתי לבכות. אני לא רגילה ליחס כזה. הייתי במצב אופורי לחלוטין.
כבר אחרי שישה ימים בערך גיליתי לו שהייתי חותכת את עצמי. בשבועיים הראשונים הייתי ישנה אצלו הרבה, מה שברטרוספקט מסביר הרבה ממערכת היחסים הקצרה שהייתה לנו, ועם כל המגע הזה לא יכולתי לשמור את זה לעצמי. כל פעם שהוא נגע לי בירכיים הרגשתי שהצלקות שלי פשוט צורחות. אמרתי לו שאני צריכה לומר לו משהו, והוא הרגיע ואמר שאני יכולה לדבר איתו על הכל, ואחרי הרבה השתנקויות סיפרתי לו שהייתה לי תקופה רעה של דיכאון, אבל לא כמו שחוויתי כל החיים שלי אלא בעוצמות הרבה יותר גבוהות, ופשוט פלטתי בגמגומים שהייתי חותכת את עצמי. התחלתי לבכות מולו. הוא אסף אותי לזרועות שלו בעודי דומעת ואמר לי שזה בסדר, שכולנו בני אדם ולכולנו יש פגמים ותקופות רעות ורעות יותר. הוא שאל אם הוא יכול לראות, ותוך כדי הנהון הפשלתי את המכנס והוא הרגיע ואמר שזה בסדר, שהוא לא נרתע כי זה אומר שאני בסך הכל אנושית, ונישק לי את הצלקות. המשכתי לבכות כמו דבעית והוא ניסה להצחיק אותי בכלל אז צחקתי צחוק מהול בדמעות וחיבקתי אותו חזק. הוא אמר שהצלקות שלי לא מגעילות אותו, אבל הן מגעילות אותי כי הן מזכירות לי תקופה רעה שעברתי. הוא נרדם לבסוף, ואני המשכתי לבכות בפינה של המיטה בשקט, כדי לא להפריע.
הרגשתי לרגע שהוא יכול להיות זה שיציל אותי מעצמי אבל טעיתי. איפשהו הוא התהפך עליי ופשוט החליט שזה לא יקרה בינינו. ואני ממשיכה להתגעגע אל הבחור הזה, שהרגיע אותי בלילה ההוא כשגיליתי לו את הדבר שכל כך דפק לי את החיים וגרם לי להרגיש בסדר עם עצמי למשך חודש. לאהוב את עצמי סופסוף. אבל אני ממשיכה להיגעל מהבחור שזרק אותי בצ'אט של הפייסבוק, חסר הביצים להקשיב לקול שלי מצידו האחר של הפלפון, קול שמדקלם את המשפט "זה בסדר, כולנו בני אדם ולא תמיד הכל מסתדר. אני מבינה שאני לא מתאימה לך ואני מקווה שכן תמצא מישהי שתשלים אותך בצורה הכי טובה. אני יודעת שאני אמשיך לחפש". ואני לא יכולה שלא לתהות אם הפרידה שלו ממני היא תוצאה של המטען הרגשי הכבד הזה שקיוויתי שיציע לסחוב איתי.
מאז כבר הספקתי לגלות לידידה, שאיתה התקרבנו רק לאחרונה, שהייתי חותכת את עצמי. גם היא טיפוס יחסית מתוסבך ועושה לעצמה כוויות בכוונה כי היא אוהבת את המראה של צלקות. אני מניחה שכל אחד והשריטה שלו... אבל אני בקושי מסוגלת להסתכל על שלי. אתמול גם ביליתי כמעט שעתיים בטלפון בשיחה עם ידיד, שגם הוא ואני, כמו עם הידידה, התקרבנו רק לאחרונה אבל כבר מזה זמן מסוים שאני חושבת עליו כעל יותר מידיד. הוא מאוהב במישהי אחרת, שלא מגיע לה יחס כמו שרק הוא יכול להעניק, והלוואי! הלוואי ואני הייתי במקומה. אבל אני עובדת על זה... ;) גם הוא אדם שעבר במעט החיים שהוא חיי הרבה מאוד. הוא איבד הרבה מאוד בחיים שלו, אבל הוא לוקח את זה רק למקומות הכי טובים, למרות שהוא גם משתמש באלכוהול כדי לשטוף את הצרות שלו, כמו שאני הייתי חותכת כדי להעלים את הבעיות שלי לזמן-מה, קצר אמנם. וכואב לי שבנאדם כזה טוב סובל כל כך הרבה. הוא האנטיתזה של הקודם, בכל מובן שהוא, ואני מקווה שנמשיך להתקרב אחד אל השנייה כי הוא אדם ששווה להיות במרחק שיחה ממנו. לא משנה מה אני מרגישה, עד כמה גרוע, הוא יכול להעלים את זה בשניות ולהעלות חיוך על הפנים שלי. וזה יקר מפז ואני בכלל לא לוקחת את זה כמובן מאליו.
הלקח מכל הקשקשת שלי הוא שהזמן מקל על דברים. הזמן נותן אפשרות להתרחק מהרגע המסוים הזה שבו נראה כאילו העולם עומד להגמר. הזמן נותן הזדמנות להינתק מהרגש המסוים הזה שבא כשמרגישים שזהו, הגעתי לשפל ואין נמוך מזה. אבל בהגעה לתחתית ישנה אופטימיות נאיבית מסוימת - מכאן יש רק עלייה. גם אם המצב נותר סטטי, גרוע כמו שהוא לאורך זמן, זה לא אומר שהתקופה הזאת לא תגמר. זה לא אומר שזה ימשיך ככה לנצח. גם אם המצב לא משתפר, למרות שהוא לא נעשה גרוע יותר - אנחנו לומדים להתנהל. להתמודד. לעכל את מה שקורה ולהגיב לזה בצורה יותר טובה. במיוחד בצורה יותר טובה מלפגוע בעצמך. אז גם בלהט הרגע, כשמרגישים שזה המוצא היחיד - לחכות דקה, שתיים, שעה, לתת לרגש האינטנסיבי הזה לדעוך קצת ולקבל קצת פרופורציות, כי רק כשמתרחקים קולטים את התמונה במלואה.
והכי חשוב - לחפש אנשים שיסכימו לשאת את הנטל אתכם. כי הפגיעה העצמית היא רק סימפטום - המחלה עודנה קיימת בי, מושרשת לגמרי, ואני לא יכולה להיפטר מההרס העצמי הזה, אבל אני כן יכולה להקיף את עצמי באנשים שאני אוכל לפנות אליהם אם וכשיהיה לי את הצורך לפגוע בעצמי. ורק כשחושפים את זה לאנשים אחרים, מבינים עד כמה יש אנשים שכן מקבלים את העניין, ולא סולדים ממך ונגעלים כי נהגת לחתוך את עצמך; כי זה נראה כל כך מפחיד לגלות לאנשים את זה אבל כשבעצם מוצאים אנשים שכן מקבלים אותך עם כל הפגמים שלך וכל הדפקטים שבך זה נותן לך להרגיש - אני לא לבד, וזה עוזר להבין שאין צורך לפגוע בעצמך. עכשיו יש לך מוצא אחר, טוב יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
