כשהיתי קטן, אימי שאלה אותי מה אני רוצה להיות. "נהג אמבולנס" עניתי תמיד. נהג אוטובוס לא כל כך רחוק מזה, נכון?
זה נחמד, לקבל הצצה מזערית לחיהם של רבים כל כך בכל יום. אישה מאחורי מדברת בטלפון, היא גבוהה, אפילו בלי התוספת המיותר של 5 הסנטימטרים שנעלי נותנות לה. היא מדברת עם בנה, זה ברור מהטון הדואג בקולה.
במקום השמור לנכים שני בני נוער עומדים. הילדה-גילה בערך 15 שנה, היא קטנה, שיער קצר, עינים חומות, לא מיוחדת לי. נהג האוטובוס, שרק עוצר עכשיו בתחנה, מוריד נוסעים. שומע אנשים שואלים שאלות, מצדיקים את עצם עליתם לאוטובוס באמצעי תשלום שונים. אני כבר עונה להם כמו רובוט, שמעתי את הכל מיומי הראשון באגד.אבל יש דברים שמפתיעים אותי, עדין, לדוגמא: מידת הדאגה והאהבה בעיניו של הנער. הוא ממש אוהב אותה, רואים זאת, אך לפני צורת הדיבור שלהם, ניתן למור בוודאות, שגם הנערה עדין לו אמרה לו איך היא מרגישה.
אישה אחת נראית חולה, עומדת להקיא, היא מחזיקה את ביטנה הגדולה בידיה הקטנות. היא יורדת מהאוטובוס ליד הבית חולים, בראשי עולות השארות רבות לשם מה, אך בטוח לעולם לא יהיה.
משאית נכנסת לנתיבי בפיתאומיות, אני עוצר בכוח כה רב, עד שראשי בדפק בשמשה. ברגעי האחרונים אני רואה את הנער מרים את חברתו. היא שבורה ופצוע, וכך גם הוא. אבל אני בטוח שעכשיו הוא יספר לה.
אנשים סביבי מדממים, צועקים, בוכים, אבל אני שמח. שמח שאפילו כנהג אוטובוס, ברגעי האחרונים, הצלחתי לשפר חים.
אז אני עוצם את העינים, ומקווה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
only plain me