האורות הקטנים שדרך עיניים דומעות מזעם ובדידות נוזלים ומשילים את תחפושת צבעי המים שהבוקר משרה עליה
לוס אנג'לס המקסימה נשקפת מהחלון הארוך שבקיר החיצוני של החדר הבודד שלי
שהריצפה בו עלתה כמו שנה וחצי של חיים כשגרתי אצל אמא.
החדר הזה הוא לא יותר ממקלט, אולי האחרון שיהיה לי
הבדידות שלי נוזלת ועוטפת את כל מי שמסביבי, אני מרגישה אשמה שגם האנשים הטיפשים התמימים וטובי הלב שסביבי
רואים דרכי את העולם שהוריהם והורי הוריהם רק ניסו לעקור ממחשבותיהם
רק ניסו להסתירו עם גופם,
ילדים קטנים רוכבים על אופניים בצדו של הכביש ואני נוהגת באוטו היקר הזה ותוהה אם אני בעצם אעשה להם טובה
אם במקרה אסטה ימינה ואגמור את כל הסיפור עבורם,
כמה חולה אני צריכה להיות כדי לתהות ביני לבין עצמי איפה אני אתלה את עצמי כדי למשוך כמה שיותר תשומת לב
מהמשפחה שזכיתי להכיר
כשכבר היה מאוחר מדיי ונתנו לי רק לטעום טיפה מהדבר הזה שכל חיי רעבתי אליו,
להראות לי ולא לתת לגעת
כי כבר נבנתה החומה הזו ועכשיו הסורגים והלבנים מתעבים עם כל יום שאני סובלת וגוררת ובכוח מחכה
ומנסה להרוג מחשבות כמו"למה את מחכה"
אז שברתי לך את הלב, אף אחת לא שברה אותו לפניי, ואמא שלך נתנה לי את המבט הזה יישר כשפגשתי אותה
אזהרה
היא צודקת
אני לא בחורה להכניס הבייתה
מרגישה כאילו התפקיד שלי בחיים עד עתה הוא לתת לכל אלו שאהבו אותי כולל חברות וגם אתה, לשים מולכם מראה
של מה שאתם לא רוצים להיות
ואתם מתרחקים ועוזבים אותי לבד מאחורה.
למה?
אולי אני אקנה נעליי כדורסל צבעוניות ואלבש את הכובע של הסווצ'ר ואטוס לניו יורק לחפש את מה שאיבדתי כשלמדתי לחבר
כמה דברים ולראות את תיעוד הזוועות שאתם קוראים לו התמונה השלמה.
משאלה? שתבוא, ותחבק אותי, גם אם אני בצד השני של העולם אני ככ מתחרטת שאמרתי לך לא לבוא. אני אוהבת אותך.
כמו שאני לא אצליח לאהוב אף אחד מלבדך.
אני אוהבת אותך. סליחה על כל מה שאמרתי
אתה יכול גם לטרוק לי בפנים או לקרוא לי זונה, או לעשות צחוק.
אני גם ככה אגרור את עצמי לגלקסיה העצובה שלי, שבה מתנגן השיר "MOTHER" של פינק פלוייד 24\7 והדמעות משקות את הכל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
