ההורים של אמא שלי נהרגו בתאונת דרכים כשאמא שלי הייתה בת 15.

היינו בחג אצל דודים שלי שגרים בעומר ואמא שלי הלכה לבקר בקבר של ההורים שלה (בבאר שבע) אז באתי איתה. אני מכירה טוב את הסיפור, אנחנו באים כל שנה לאזכרה. אני יכולה לזהות את הקבר שלהם מבין מאות קברים בקלות...

אני תמיד רואה כמה קשה לה, למרות שהיא שמה משקפי שמש וחושבת שאני לא רואה את העיניים הבורקות מדמעות. זה אף פעם לא קל ובמיוחד עכשיו כשהיא עוברת תקופה לא קלה בכלל...

המחשבה שעברה לי בראש כשראיתי אותה מלטפת בידה את הכיתוב על המצבה הייתה 'אם הייתי במקומה, לא הייתי מחזיקה מעמד...'

"אני יודעת שאני לא אמורה להגיד לך את זה, אבל הוא חושב שהתגברת עליו והמשכת הלאה"

~חיוך מאוזן לאוזן~
אני לא יודעת אם זה לגמרי נכון מבחינתי אבל עצם העובדה שזה מה שאני משדרת עושה לי טוב.

העובדה שזה מה שהוא רואה- עושה לי טוב.

כמה דברים שסוף סוף הבנתי:

-אני רוצה לגרום לו לקנא.

-אני כבר לא אוהבת אותו.

-הוא כבר לא חשוב לי אפילו בתור ידיד.

-אני ממש לא רוצה לחזור להיות איתו.

-טוב לי גם בלעדיו. 

הזמן הוא באמת התרופה להכל (:

אני אוהבת את זה כל כך, זה עושה לי כל כך טוב. בעיקר בתקופה עכשיו שכל מה שיש לי זה הבצפר והסטודיו.

הכי כיף זה להכנס לסטודיו להתחיל את השיעור ולהתנתק מהכל. לשכוח שיש לי ערימות בלתי נדלות של שיעורים, לשכוח ריבים מטופשים, לשכוח את המצב רוח המבואס. פשוט לשכוח. להשאיר הכל בחוץ.

ולרקוד, כאילו אף אחד לא מסתכל (:

אני אוהבת את המאמץ, את ההרגשה הזאת שהתקדמת והשתפרת.

אני אוהבת את המוזיקה והקצב.

אני אוהבת את זה כל כך.

אפילו את השרירים הדואבים למחרת.

רק חבל שהשיעור נגמר, ואני יוצאת החוצה, אל תוך המציאות שבדרך כלל פחות מזמינה.

זה כמו להתעורר מחלום טוב...

לפחות החלום חוזר על עצמו דיי הרבה [;

היום בשיעור מחשבים אני ומשושה קבענו לשבת ביחד, היא נכנסה לכיתה ושמה את התיק ליד שולחן מאחורה. ואז הוא הגיע ושם את התיק שלו לידה. העפתי לו את התיק, בלי שום נסיון להסתיר את הסלידה והנחתי את שלי במקומו. "תגידי לה שאני יושב פה!" הוא אמר לה "לא, קבעתי איתה קודם".

כאן השתלט עליי היצר הילדותי שלי שהתבטא בלהגיד לו "זובההה" ולהראות לו את האצבע המשולשת המקסימה שלי.

באיזשהו שלב בשיעור המורה הזכירה משהו עם ערך מקסימלי ונתנה דוגמא של הילד הכי גבוה בכיתה. הוא ישב בשולחן לפנינו ואז הוא הסתובב ואמר משהו על זה שאני כנראה הכי נמוכה. עשיתי לו פרצוף חמוץ והוצאתי לו לשון.

ילדותית? אני יודעת. מפגרת? גם את זה אני יודעת ^^"

בקיצור, כרגע אנחנו במצב של לדבר אחד עם השני (אמנם כמה שפחות, אבל לדבר). בעיקר העלבות והשמצות אבל אני מרגישה צורך כזה, להוציא עליו את הכעס שנצבר בי כבר חודשיים בגללו.

אוקיי, אני מפגרת. אבל למי אכפת?! העיקר שזה נותן לי הרגשה טובה ולא פוגע באנשים (לא כאלה שלא מגיע להם).

נכון שהייתי בבצפר הזה גם שנה שעברה אבל זה כל כך מוזר לחשוב שאני תיכוניסטית עכשיו. בגרויות והכל :S...

התגעגעתי להרבה אנשים שכל כך שמחתי לראות!

יש משהו נחמד בלחזור לבצפר... (לא שנמאס לי מהחופש או משהו :P)

אני כל כך מפחדת שיהיה לי קשה השנה. אף פעם לא הייתי מי-יודע-מה בלהתרכז בשיעור ולהתמיד בעשיית שיעורים וכזה... ועד עכשיו ציונים היו באים לי דיי בקלות.

אני לא יודעת מה נסגר איתי. הראש שלי במקום אחר, אחרי יותר מחצי שעה אני כבר חושבת על דברים אחרים שלא קשורים לשיעור ><

אני באמת מתכוונת להשתדל השנה!

גם אותו ראיתי היום, והוא דווקא לא היה מהאנשים שרציתי לראות.

כשהוא בא בבוקר עמדנו ליד הכניסה (אני וכמה חברות) ואז הוא עבר ונתן חיבוק לכל אחת.

עמדתי אחרונה וכשהוא בא אליי דפקתי לו את ה"היי" הכי יבש שיכול להיות.

והוא בכל זאת חיבק אותי...

מתישהו במהלך היום הוא ניסה לדבר איתי סתם שיחה וגם דיי יבשתי אותו.

ופתאום כשהגעתי הביתה הרגשתי ממש רעה.

אני לא יודעת מה לעשות \:

לא קל לי להתנהג בטבעיות איתו, כמו פעם ומצד שני לא נעים לי להיות רעה אליו.

לא אשמתו שהוא לא אוהב אותי יותר..

שתיהיה לכולנו שנה באמת מוצלחת! (: